פאה וג’ינס כחול

זה קורה לכל (טוב, כמעט לכל) בעלי ובעלות התשובה, ומלא פעמים. כולנו סובלים מטעויות מביכות, מעידות רוחניות כאלה, מניעות שהן הרבה מעבר להבנה שלנו. אתם יודעים, כל ה'חומר' הטוב הזה שמתלווה לתהליך החזרה בתשובה. באותו רגע, כשהטעויות המביכות האלה קורות הן לא ממש מצחיקות, אבל אחרי כמה זמן אנחנו לא מפסיקים לצחוק בכל פעם שאחת דופקת על דלתות הזיכרון.

אז הנה מה שקרה לי בתחילת הדרך, בתקווה שיעזור לחוזרים המתחילים, יכוון ובעיקר – יצחיק!

כשהתחתנתי, עשיתי הרבה דברים חצי-דתיים כאלה בגלל שחברות שלי היו עושות. אתם מבינים, קבוצת החברות שלי הייתה "מוארת", וזו בשבילנו הייתה סיבה מספיק טובה לעשות את הדברים כמו שאנחנו חושבות ומבינות. העובדה שאלוקים ציווה לעשות את זה לא הייתה מספיק טובה (סורי, גאד…). האלרגיה הזו, שהייתה ממש סכנת חיים בשבילנו, ל'רובוטים דתיים' זעזעה אותנו עד לשד עצמותינו. פחדנו פחד מוות שמא נהיה כמו הרקדנים הזומבים מהקליפ 'מותחן' של מייקל ג'קסון…

מאמרים נוספים בנושא:

הרפתקאות של פאה

גברת פאה

לומדים מטעויות

אוי, האגו הזה…

בכל אופן, החברות שלי – הנשואות שבחבורה, אמרו לי שזה דבר טוב מאוד לכסות את השיער. למה? כי זה משאיר את כל הברכות שהבעל מושך בתפילות שלו בבית ועל המשפחה. אתם יודעים, כל הדיבורים "המוארים" האלה. לא משנה שבמקביל עברתי על 800 עבירות שביטלו בהינף יד את כל הברכות האלה. אבל זה לא נחשב. הקו המנחה היה, שאם השיער שלי מכוסה אז גם המשפחה שלי מכוסה. מבינים, נכון?

אז לאחת מחברותיי הייתה מעצבת פאות עליה היא המליצה לי בחום, "את חייבת פאה, זאת אומרת שתיים – אחת לימות החול והשנייה לשבת. את יודעת, סטייל מהדרין". אין מה לומר, היא קנתה אותי ובקלי קלות. קבעתי פגישה עם המעצבת, אבל לא לפני שהייתי צריכה לשכנע את בעלי הקמצן (מה, אמרתי את זה באמת?!) "אני ממש, אבל ממש צריכה, כי עכשיו אנחנו מאוד רוחניים כאלה". הוא הרים גבה כשהתחלתי להסביר לו למה פאה ועוד שתיים. "מה, אתה לא יודע שזה שומר על הברכות שלך בבית?" אתגרתי אותו. הוא נשאב פנימה ולא בגלל שהוא קנה את התירוצים העלובים שלי, אלא בגלל שהוא ידע שהוא קודם כל נשוי לרחלי-עיראקית-בלבואה, ודבר שני – הוא היה מפוחד פחד מוות מהניסיון הכי קטן להעלות את חיי הנישואין שרק התחילו על שרטון.

על הפאות שילמתי הרבה כסף למרות שהן היו שוות הרבה פחות. בכל מקרה, חבשתי אותן ומהר מאוד הפאה של שבת הפכה לפאה של ימות השבוע, והפאה השנייה נשארה תקועה על ראש הבובה שהחזיקה אותה איפשהו בארון של חדר האמבטיה.

לקראת שנת הנישואין הראשונה שלנו, כשכבר הייתי ממש גדולה, כלומר בהיריון מתקדם, חודש שמיני ליתר דיוק, כשכבר לא יכולתי לחשב עד להיכן הרגליים שלי יכולות לשאת אותי, החלטתי לעשות מעשה – לגרור את עצמי מחוץ לבית ולעשות כמה סידורים בטרם אלד. אחד מהם כמובן היה סידור ועיצוב של הפאה, ניקוי, פן וכל מה שצריך.

בהליכה מתנדנדת וחסרת נשימה עשיתי את חמשת הצעדים מהרכב לדלת המספרה ועיצוב הפאות. לא הבנתי למה, אבל ברגע שנכנסתי פנימה כל הנשים שהיו בסלון נעצו בי מבטים. כמה מהן אפילו החלו להתלחש כמו אווזות מבולבלות.

'למה הן מסתכלות עלי?' שאלתי את עצמי. אבל אני, רחלי העירקית, לא נשארתי חייבת. שלחתי לעברן מבט של 'בואי'נה, על מה אתן מסתכלות, הא?'. אחר כך פניתי למעצבת הפאות עם חיוך על הפנים, נתתי לה את ערימת השערות שהיו לי ביד, כלומר הפאה וביקשתי לדעת מתי היא תהיה מוכנה.

אולי גם זה יעניין אתכם:

צניעות, מדברים על זה!

כיסוי ראש, מה הסיפור הגדול?

נערת התותים

"זה… יהיה מוככככככככככככככן ביום חמישי", היא גמגמה משהו ובמקביל ניסתה לחייך, כאילו מישהו כיוון לעברה אקדח ואיים עליה 'לחייך או ש…'

"בסדר" השבתי בנונשלנטיות, מרגישה כאילו נכנסתי לעולם אחר, עולם בו כולם נמצאים במצב של הלם ובלבול מוחלט. יצאתי משם כשאני ממששת את המכנסיים, אולי נדבק עליהן משהו ובגלל זה הן הסתכלו עלי ככה?!?….

רגע, אישה! עצרי כאן ועכשיו! אמרת מ-כ-נ-ס-י-י-ם-????!!!!!

כן, כן. אמרתי גם אמרתי.

כזו מתעלמת, הא? במבט לאחור, אני רק יכולה לדמיין את לשון הרע שרצה שם בסלון על חשבוני. אולי אני צריכה לתבוע אותן? אפילו כשגברת מעצבת התקשרה אלי וניסתה להסביר לי בעדינות שמכנסיים זה לא צנוע. הדפתי אותה ואת הטענות המיושנות שלה. ממש לא אופנתית המעצבת הזאת. גלגלתי עיניים כמה פעמים תוך כדי השיחה וניסיתי להימנע מלנתק לה את הטלפון בפנים.

בסופו של דבר, הבנתי את הנקודה. חמש שנים מאז אותו מפגש קיבלתי את הדיסק היופי שלך של הרב שלום ארוש. אין מה לומר, זו הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי להבין שלבוש צנוע זה לא עניין דיכוי נשים על ידי הצד הגברי. ממש לא. בפעם הראשונה המושג 'צניעות' החל לעשות לי משהו בפנים.

לאט אבל בטוח, התחלתי לשנות את מלתחת הבגדים שלי. אני מודה ומתוודה קבל עם ועדה שזה היה כיף! למה? כי עכשיו היה לי תירוץ נפלא (לבעל הקמצן?!?) לעשות קניות ולקנות מלא, אבל מלא, בגדים. ולפני שהבנתי, הארון לבש בגדים אחרים. חצאיות ושמלות ארוכות עם כתפיות ספגטי (לא נורא, העיקר הכוונה). זו הייתה ההתחלה לכיוון הנכון.

ועכשיו אני כאן, 11 שנים אחרי, כותבת לכם על הצניעות שאנו מצוות עליה מתורתנו הקדושה. מה אומר לכם, יש לאלוקים חוש הומור לא מהעולם הזה… וכפי שמתברר, גם לבעלי. למעשה, הוא עדיין אוהב לצחוק על חשבוני, ובעיקר להכניע אותי עם השיר הרומנטי של ניל דיאמונד – לנצח בבלו ג'ינס.

וזה הולך ככה,

היא נכנסה פנימה

וכאן מתחיל הסיפור

הם לא יכלו להאמין

למה שהעיניים שלהם יראו

פאה עם ג'ינס כחול…

She walked in

And this is where the story begins

They just could not believe

What they were about to see

Sheitel in blue jeans!