פרשת השבוע ויצא – פוליסת ביטוח שמיימית

הקרקע המוצקה ביותר עלולה בין רגע להיסדק, לקרוס תחתיה, ולבלוע באחת מעמד, הצלחה וביטחון של שנים. את החווייה המפוקפקת הזו חווה הקבלן המהולל שעה שהאדמה רעדה תחתיו ומוטטה תוך מספר שבועות פרויקט אגדי שיזם. את משמעות הדבר עיכל רק באיחור, כשמצא עצמו נודד בגלות החובות, נרדף מאימת נושיו הרבים, רחוק מכל היקר והמוכר ומתמודד בכל רגע מחדש עם שאלת הקיום. בפעם הראשונה והמצמררת ביותר בחייו, חש על בשרו את אובדן הוודאות. שום דבר באופק הקרוב כבר אינו בטוח. אפילו לא קורת הגג ללילה הבא. חייו בסימן שאלה ופתרון אין.
 
מתוך הריסות נפשו לא מצא האיש שום מוצא מהסבך. אף צעד איננו בטוח, אין הוא מסוגל לתלות את תקוותו באף אדם או גורם, החיים בעיניו איבדו את יציבותם לחלוטין. על סף ייאושו המוחלט, עלתה והדהדה בקרבו זעקת האמונה "מאין יבוא עזרי – מעם השם". מול חוסר וודאות כה מטלטל, אין ביטחון אלא ב"עושה שמים וארץ". רק המילים הללו הן שמצאו מסילות אל הריסות ליבו, הן שפתחו בפניו שערי תפילה ותקווה.
 
* * *
 
סיפור חיים אינו מן הדברים הפשוטים, לכל אדם כור היתוך אישי, התמודדויות וניסיונות. גדולה שבכולן היא תחושת חוסר הוודאות. עולמנו תלוי על בלימה, והאדם הרוחש על גביו תלוי על חוט השערה ממש. איננו יודעים מה יילד יום, מטה הפרנסה שבריר, עלול להיעלם בן ליל. סכנות אורבות בכל קרן זווית, פחדים וחששות. ומעבר לכל אלו, הפחד בעצמו הוא הסכנה החמורה ביותר.
 
העולם גשר צר, וכולנו מבקשים לעבור על גביו בשלום. מול תחושת 'אין לנו על מי להישען', המענה היחיד הוא 'אבינו שבשמים'! ביטחון – זו התשובה לכל חסרי הוודאות, החוששים והפוחדים. את הכוח הזה מוסר לנו אבינו יעקב ע"ה.
 
לחצות את הגשר הצר
 
בחיר שבאבות, יעקב אבי י"ב שבטי י-ה, חצה בגופו את הגשר הצר של העולם לכל אורכו. הוא חלף עליו ראשון, סלל עבורנו – צאצאיו, את דרך הבהלה, וגם הכין לימד אותנו איך לא לאבד שם עשתונות. יעקב אבינו עבר הכל, גורש מבית אבא, נושל מכל נכסיו והפך עני, החשוב כמת. התגלגל בדרכים נפתלות, ובסופו של מסע נאלץ לבלות עשרים שנים במחיצתו של רשע ונוכל, גדול המכשפיםוהרמאים, לבן הארמי.  
 
סיפור חייו של יעקב אבינו איננו פשוט כלל ועיקר. הוא מיצה עד תום את כוס התלאה והצער. הגיע כמעט עד שערי ייאוש, ודווקא שם על הסף הוא רכש עבור רבבות צאצאיו את תקוות הנצח, מידת הביטחון. בשעה שאליפז בן עשו שדד ממנו את כל הונו, התשובה של יעקב לאובדן הייתה – "אשא עיני אל ההרים… עזרי מעם השם". השם אתי, עימי ואצלי, אינני מאבד את האמונה. והדבקות העיקשת הזו בחבל האמונה והביטחון, היא שליוותה את ראש הצועדים על גשר החיים הצר לאורך כל מסע חייו. בעניות, בדחקות, במלחמה וגם בנצחון.
 
יעקב אבינו, בודד מול עולם שלם. את כוחו שאב מהבטחה פלאית אותה נשא בליבו פנימה עבור כולנו. ההבטחה שניתנה לו באותו ליל אימה ופלא, על אדמת הקודש מקום בית המקדש, מפורשת מפי עליון, היא שנושאת את הבשורה הוודאית ביותר עבור כל נשמות ישראל התלויות על חוט השערה בעין הסערה של עומק הגלות.
 
"כי לא אעזבך…"  
 
הלילה בבית-אל אוצר בחובו גילויים עצומים של אמונה וביטחון. יעקב לן שם "כי בא השמש" – קודם זמנו. הגלות, על כל צלליה ומוראותיה, ירדה עליו כלילה אפל. החושך והאופל שעתידים להחשיך את שמי העתיד של כלל ישראל פגשו כבר באבינו יעקב, שם, בדרכו לחרן. ה'אבא' של כלל ישראל נכנס ראשון אל עומק האופל, וגילה עבורנו את התגלית המפתיעה והמעודדת ביותר. שם, בעומק החושך וההסתר פנים, שם בדיוק נמצא השם. "והנה השם ניצב עליו". יעקב אבינו מגלה איך דווקא במקום בו שולט החושך, ניצב על ראשו של כל יהודי השם. ובמקום הזה מקבל יעקב אבינו הבטחה ברורה, תריס בפני כל חוסר וודאות, יתד נאמן בכל רוח סערה – "והנה אנוכי עימך ושמרתיך בכל אשר תלך". אנא ממך יהודי קטן, בכל מקום בו הינך מצוי, שקוע ומתמודד, אל נא תפחד, אנא, האמן לי "כי לא אעזבך…"
 
חוסר וודאות? פחדים? יש לנו הבטחה מפורשת "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי…" מסלול חייו של יהודי מובטח בהבטחה אלוקית.  
 
הגילוי העצום הזה מופיע על אדמת הקודש של מקום המקדש. שם גם נמתח הסולם הפלאי של 'חלום יעקב' ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. בית המקדש הוא סולם התקווה, זהו פשר חייו של יהודי, סולם מוצב בין שמים לארץ. בית המקדש מבטא במהותו שלכל מעשה ועניין בעולם יש צורך גבוה, תכלית נעלה. לכל מאורע ולכל אדם תהיה בהכרח עלייה.
 
יציבות בעולם הזה ניתן לרכוש רק בעזרת ביטחון. את הביטחון אנו יורשים מיעקב אבינו, מאותו סולם של עלייה המבטיח שלכל יהודי יש תקווה טובה. ההבטחה האלוקית מהדהדת באוזני המאמין ומגלה לו שאין בעולם שום נפילה. בכל מקום יש רצון השם, בכל דיוטא מוצב סולם עלייה ותיקון, רק אל תשגה לחשוב לרגע על נפילה. אל נא תשקע בשאלת 'מדוע נכשלתי?', 'איך נפלתי?'. כבר הובטחת 'כי לא אעזבך… ושמרתיך'.
 
העולם טובל בתוגה וצער אך אין שום חיוב לחיות כך. אף אחד אינו יכול להכריח אותנו לחשוב כל היום מדאגות ולשנן פחדים וסיוטים. מוח יהודי אמור לשנן רק דיבור אחד – "אנוכי עמך ושמרתיך". השם עימי, אתי ואצלי.