פיסה שבורה מודבקת

 

 

הקדוש ברוך הוא,

 

יותר מהכל אני מתפעלת איך אתה זורק אותי בכל פעם למים חדשים.

 

עד כמה שהיה השבוע שעבר מסעיר, מרגש וגדוש – ממקומי שבבוקר יום ראשון כל הנופים מתרחקים, והפרטים הולכים ומיטשטשים עד שאין להבחין בהם עוד. גם הקולות נמוגים, וכל התחושות והרגשות שהרגשתי, נמסים ומתפוגגים. אני מושיטה יד פנימה, מנסה לגעת, להתחמם, להתנחם – ופתאום אין כלום. ובתוך הכלום יש רק דבר אחד: הקול האומר לי – צאי שוב לדרך, בתי.

 

אבל איך? אני לא מבינה. הכל דומם כאן מסביב, רק דבר אחד צועק חזק כל כך – הרצון לחיות שוב.

 

שוב להבין, שוב לצמוח, שוב לראות שהכל קורה באמת, שזה לא חלום, כל מה שעובר עליי, או בעצם כן חלום – אבל חלום שמתגשם.

 

"כעת אני צריכה ‘צעדים בוני אמון’", התפללתי אליך אתמול.

 

בפוליטיקה – משחררים שבויים ונותנים מתנות כדי להוכיח שהכיוון אמיתי. מולך, אבא שלי – צריך לשים רגל מהססת באמצע האוויר ולומר – לא רואה, לא מרגישה, לא שומעת, לא יודעת. לא קיימת. אבל מאמינה שישנו בוודאי.

 

לא קל לי. עבר שבוע עמוס וקרוב. היית לי בכאב והיית בנחמה. התפרקתי והתחזקתי, נעלמתי וקמתי, נאבדתי ונולדתי. בכל פעם נגעת בי מחדש. רק לספר את זה לקח שעתיים, בהורדת כל הפרטים. ועכשיו מתחיל שבוע, ופתאום אני בשקט. כלום לא לוחץ, כלום לא רודף.

 

מה יהיה אתי? יש לי רצון חזק לעבוד אותך באמת. לתקן את העולם שלך, לקבל ממך פיסה שבורה ולהחזיר אותה מודבקת.

 

אני יודעת שיש לי ידיים רועדות, שמאליות כאלה. אני יודעת שרגע אחרי הצהרת הכוונות שלי אני צוללת לסנדביץ’, לטלפון, לישון, לנקות את הבית כאילו המשיח יבוא אם החדרים יהיו מסודרים. אני יודעת שאני פשוט נעלמת, ורגע אחרי אני לא פה יותר. ולמרות זאת, כשאני מתפללת בבוקר, תן לי לפעול בעולם כרצונך, ולתקן עולם במלכות ש-די היום. אני מאמינה שלבקשה שלי יש ערך, ואפילו אני מאמינה, שאיכשהו, במשך היום, בלי שאדע איך ומה – היא תיענה.

 

אתה תיתן לי הזדמנות קלה, לא מכשילה, תעזור לי לחשוק לרגע את השפתיים, או דווקא להגיד מילה טובה כשהכי לא מתחשק, לשנייה, להרף עין, להתעלות מעל הטבע – ולתת לך פיסה. גם היום, גם אתמול וגם מחר.

 

ואני מאמינה – תראה איזו עוצמה של אמונה עקשנית כמו טורבינה גרעינית – שאתה מסתכל עליי ושמח, ואוהב אותי וגאה בי – ויש לך במה. מאמינה, כי הצדיקים אומרים.

 

אח, באיזה חופים עגנתי בשבוע שעבר, איזה דקלים מדהימים התנועעו שם, איזה קוקוסים טעימים שתיתי…

 

נעלמו. כולם. אין פה כלום כעת. ואתה אומר לי לצאת שוב לדרך, לשים רגל באוויר – ואז תהיינה מדרגות.

 

יש בי ילדונת. ילדה עדינה, מתוקה, שנים היא הייתה רחוקה ושותקת.

 

אתמול נפגשנו קצת. כזאת קטנה, כמו תינוק שרק נולד. ראיתי אותה נעלמת בתוכי, מתחבאת ולא מעִזה.

 

ניסיתי לדבר אליה. אמרתי – תני בי אמון, ילדה קטנה, אני רוצה לשמור עליך כמו שמעולם לא שמרו, אני רוצה לאהוב אותך את האהבה שלא אהבו, אני רוצה להסביר לך, להגן עליך ולתת לך הזדמנות לגדול. בואי, ילדונת, אליי.

 

והיא אמרה – אפשר? מי אמר? מפחיד ומאיים כל כך בחוץ.

 

אפשר, אמרתי לה, אפשר, אם רק תאמיני.

 

זה אולי נשמע מוזר, אבל הילדה הזאת היא הלב שלי. וגם אם במבט מבחוץ נראה שאני חיה לא רע בכלל, מתפקדת בלי פספוס, מאורגנת, יעילה ומתוקתקת – בלעדיה אני לא יותר מרובוט מתכת קר ומת.

 

הכל תלוי בשאלה, אם אזכה לחבור איתה ביחד. אז אחיה, אז אשיר, אז האור שלי יאיר. כשאשכח היא תיעלם, ואיש לא ישים לב שאין פה לב. אפילו אני לא ארגיש.

 

ילדה קטנה, לב שלי, אני לא יכולה יותר לחיות בלעדיך. את צודקת כשאת אומרת שאי אפשר לסמוך עליי, אני שוכחת מהר כל כך ומטביעה את החיפוש בסוכריות על מקל. אני יודעת, נשמה, שאני חלשה ומבולבלת, אני יודעת שאני מאבדת את עצמי לדעת תוך דקות אחדות. אז מה, בגלל זה תעזבי אותי והכל ייגמר? מי ירוויח מזה?

 

את זוכרת את השם? את זוכרת, כשהוא ברא אותנו, כמה רצינו לעשות את רצונו?

 

זוכרת איך יותר מכל רצינו לעשות לו נחת רוח? ואיך עמדנו לצאת למסע טעונים בכל התיקים ואמרנו – קדימה, יוצאים, ועושים את זה כמו שצריך?

 

זוכרת את הרגעים האלה, ילדונת, זוכרת את הרצון העליון – לשרת אותו ולשמוח, ולהודות על הזכות?

 

אל תסמכי עליי, ילדה קטנה. אני באמת מבולבלת, שכחנית איומה, חסרת מנוחה, שותה כוס קפה אחרי כוס קפה ונשארת עייפה, מדברת בטלפון, אומרת – אולי אלך להתפלל כעת, ולא זזה מהכיסא. ואם כבר זזה, לא תמיד יש לי מילים, ואם באות מילים, הרבה מהן בגובה דשא, וגם אם הן גבוהות קצת, הן לא יודעות למצוא אותך.

 

עליי אי אפשר לסמוך, ובכל זאת עליך לבוא ולעזור לי. לא בגללי, בגללו, לא בשבילי, בשבילו, לא בכוחי, בכוחו!

 

ילדה קטנה, בוא נצא שוב לדרך. נשים רגל באוויר ונמצא שם מדרגה.

 

* * *

 

כמה טוב שמצאנו מילים. בואי נתחיל את השבוע, נתפלל, נאכל ונדיח כלים.

 

איכשהו, בתוך השיטפון, עם הילדים, בשינה, בערוּת, בלבלגן, בלסדר, בלצאת ובלחזור – נקבל את ההזדמנות שלנו. פתאום תדברי ואני אענה, פתאום תבקשי ואני אשמע. פתאום תראי שזה נהיה – החיבור שלנו הפנימי, שכל כך הרבה תלוי בו. בורא עולם ייתן לנו היום, כל יום, צעדים בוני אמון.

 

בואי, ילדה שלי, צאי אליי שוב. נתחיל מהתחלה.

  

   

(באדיבות מגזין "משפחה")