פיצה בלי זיתים

 

 

"הטיול הבא שלך יהיה לרחוב האלה, יש לך שם שלוש תחנות. שלוש משפחתיות גדולות לשהרבני באלה 7. אחת משפחתית ושתיים אישיות לינגרטן, האלה 5".

 

"והמשלוח השלישי הוא למשפחת כהנא, באלה 12 כניסה ב’. משפחתית אחת ועוד פיצה אישית קטנה. נכון או לא?"

 

"נכון מאוד", ענה נתן והביט בבני בהשתאות, "אבל מאיפה אתה יודע על ההזמנה הזאת?"

 

"ככה זה", השיב בני והעיניים שלו זהרו בתום של ילד, "ככה זה כבר כמה חודשים. בכל יום רביעי כהנא מזמינים פיצה לארוחת ערב. אחת משפחתית גדולה ואחת אישית קטנה. כל שבוע בלי לפספס".

 

בני העמיס את הפיצות בבגאז’, חבש את הקסדה, עלה האופנוע ודהר הישר לעבר רחוב האלה. נתן הביט אחריו בחיבה. הוא אף פעם לא חשב שיאהב כל כך את העובד שלו, הזה. בתחילה כאשר יוסי, העסקן השכונתי ביקש ממנו להעסיק את בני הוא סרב בתוקף.

 

"החנות שלי היא לא מוסד שיקום לילדים מפגרים". הודיע נתן ליוסי בקול חד. "בודאי שלא, ובני גם אינו ילד מפגר. בסך הכל מדובר בנער טוב-לב בעל קשיי למידה מסוימים וכישורים חברתיים מצוינים. הוא יכול לשמש לך נער שליחויות נהדר. יש לו רישיון לאופנוע, הוא מכיר את השכונה היטב, ובעל אמביציה גדולה להצליח. ובכלל", המשיך יוסי להפציר, "הרי חסר לך עובד, קח אותו לשבועיים ואחר כך נדבר".

 

"שבוע", השיב נתן ביובש, "אחר כך אני לא רוצה לראות אותו דורך בחנות".

 

השבוע הפך לשבועיים, ואלו התארכו כבר לשבעה חודשים תמימים. כעת, בשעה שעקב אחר גבו המתרחק של בני הוא יכול היה להודות לעצמו שהעובד הזה עשה ל"פיצה נתן" רק טוב. בני היה אכן עובד מצטיין ומסור והעבודה היוותה את מרכז עולמו. הלקות שלו נכרה לעין בוחנת ונתן השתדל ללמוד כיצד לעבוד עמו, יותר מזה, הוא ניסה ללמוד את בני, להבין אותו.

 

"לקות הלמידה, בכל אופן במקרה של בני שלנו, משפיעה לא רק על הלמידה האקדמית בלבד, כי אם על כל תחומי החיים", ניסתה אמא של בני להסביר, "בני רואה את העולם אחרת ממני וממך. יש לו דפוסי חשיבה שלא התפתחו בהתאם לגיל. הוא תופס את העולם בתבניתיות. קשה לו ללמוד ממקרה אחד לשני, קשה להעביר תובנות שלמד. כל דבר אמור להיות פשוט, ברור, נהיר".

 

"הוא נער מקסים, רגיש, קולט", אמר המטפל הרגשי שעובד עמו במשך תקופה מסוימת. "יש לו מודעות רגשית גבוהה מאוד ואתה חייב להתייחס לכך. בני מודע בהחלט להבדל ולשוני שבינו לבין אחיו או חבריו לשכונה והמודעות הזו יצרה אצלו תסכול. אתה חייב להתייחס אליו בכבוד וברגישות ולתת לו להתפתח בכיוונים בהם הוא יכול להצליח".

 

לאחר מספר שבועות עבודה וכמה שיחות עם הוריו של בני כבר ידע נתן כיצד לדבר עם הנער. הוא אף פעם לא העמיס עליו מידע רב, תמיד הסביר לו לאט וברור, שלב אחרי שלב. מוודא שהכל מובן. באופן פרדוכסלי נתן אהב את התבניתיות הזו.

 

בני היה עובד נמרץ שלא הפסיק לעבוד לרגע. "בזמן העבודה צריך לעבוד", השיב לנתן לשאלה מדוע אינו לוקח הפסקה מדי פעם. עד שנתן הקציב לו מספר הפסקות יזומות. בזמנים הללו אבוי היה למי שביקש ממנו אי מה. "עכשיו אני נח", משיב בני לכל הפונים בעודו שותה קולה מכוס זכוכית גדולה (תמיד קולה ורק מהכוס הזאת). "תפנו אלי עוד ארבע דקות, כשההפסקה תסתיים".

 

* * *

 

בני הגיע לרחוב האלה 12, פתח את הבגאז’, הוציא פיצה משפחתית גדולה ופיצה אישית קטנה, נכנס לכניסה השנייה וירד קומה וחצי לעבר משפחת כהנא. הוא צלצל בפעמון. ילד קטן כבן תשע פתח לו את הדלת. בני הכיר כבר את הילד הזה. ילד חמוד עם משקפיים כחולות ופאות בלונדיניות שנראה נרגש מאוד לקראת המשלוח השבועי. הילד הזה לבוש כרגיל, חולצה לבנה מגוהצת ומכנסיים כחולות כהות. ככה בכל יום רביעי. הייתה זו הפעם הראשונה שבני עצר לרגע לחשוב למה, בעצם, הילד לבוש באופן כל כך חגיגי. הרי לא ראש חודש היום ולא שבת. מה גורם לילד קטן ללבוש בגדי שבת יפים כאלה בסתם יום של חול. בני רצה לשאול את הילד אך לא עשה זאת, כי עכשיו זה זמן עבודה ובעבודה לא מדברים סתם. צריך לעבוד. בינתיים הגיעה גברת כהנא, שילמה עבור המשלוח ובני יצא את הבית.

 

בשעה שחזר לביתו היה עייף מאוד. בדרך כלל היה נח במשך ארבעים דקות ואחר כך הולך לתפילת ערבית. בשובו מהתפילה היה יושב עם אמא, משוחח איתה ואוכל ארוחת ערב. אבל היום היה יום רביעי. ביום רביעי אמא יוצאת לשיעור אצל חנה ובני מוותר על מנוחתו על מנת לדבר קודם עם אמא. היום זה היה שונה. "את לא יוצאת היום, אמא?", "השיעור התבטל", השיבה אמא, "חנה מחתנת מחר את הבן שלה. בעצם כדאי שתנוח עכשיו, יהיה לנו מספיק זמן לדבר אחר כך".

 

בני הלך לנוח ולא נרדם. בטח שלא, הרי הוא לא רגיל לנוח ביום רביעי. מעניין, נראה היה שאמא מצטערת על ביטולו של השיעור. דווקא בני שמח. זה לא שאכפת לו שאמא יוצאת, כלומר דווקא כן אכפת לו, ופעם הוא ממש נהג לבכות כשהיא הייתה יוצאת בערבים, אבל זה היה מזמן. עכשיו כשהוא כמעט בן עשרים, הוא מבין היטב שיש לאמא כל מיני סידורים לעשות ואירועים להשתתף בהם. אבל את השיעור אצל חנה הוא לא אהב. נקודה. לשיעור אצל חנה הולכת אמא כבר שנים, כמה שנים הוא לא זוכר.

 

אמא אף פעם לא הסבירה לו מה הן לומדות שם, ובעצם נראה לו שהיא מתחמקת ממנו, דווקא לאנשים אחרים היא מספרת הרבה על השיעור. "זו קבוצת תמיכה נהדרת", שמע אותה בני אומרת בהזדמנות, "את יודעת שזה לא קל בכלל לגדל ילד כמו בני ולא פעם אני פשוט לא יודעת מה לעשות, אבל הקבוצה המקסימה הזאת וחנה… זה פשוט נותן לי כוח להמשיך".

 

כשבני שמע את אמו אומרת זאת הוא כעס מאוד, ולא הבין. מה כל כך קשה לגדל אותו. בסך הכל הוא ילד טוב (לא ילד, כמעט בן עשרים) כבר המון זמן שלא התפרץ ולא איבד שליטה, כמו פעם. למה לוקח לחנה כל כך הרבה שנים ללמד את אמא מה לעשות אתו? אז נכון שהוא אף פעם לא אמר לאמא מה לעשות, אבל אם השיעור לא מתקיים היום אז הוא לא מצטער במיוחד.

 

השבוע חלף, יום רביעי נוסף עמד בפתח.

 

"הטיול הבא שלך יהיה לרחוב התפוח. משפחת מיטלמן הזמינה חמש פיצות משפחתיות, בטח יש להם מסיבה, אולי יום הולדת או משהו". "זאת לא מסיבת יום הולדת", חייך בני, "מיטלמן מזמינים כל חודש את כל הילדים הנשואים ואת כל הנכדים למפגש משפחתי. אני זוכר את הכל, אמרתי לך את זה בשבוע שעבר, כששאלת על הפיצה של כהנא". "אה, כהנא", אמר נתן וטפח על מצחו, "טוב שהזכרת לי, הם התקשרו לפני עשרים דקות וערכו הזמנה". "אחת משפחתית גדולה ואחת קטנה, אל תדאג נתן, אני זוכר הכל".

 

ושוב הגיע בני לביתם של כהנא ושוב פתח לו ילד כבן תשע שנים עוטה חולצה לבנה ומכנסיים כהות ומרוגש עד עמקי נשמתו. הגברת כהנא שלא כהרגלה התעכבה מעט. בני לא התאפק ושאל את הילד הקטן: "תגיד לי, למה אתה לובש חולצה לבנה בסתם יום של חול?"

 

"זה לא סתם יום של חול, זה יום מיוחד", ענה הילד הקטן והעיניים שלו נצצו כמו השמש. "זה לכבוד הסיום, אבא ואמא קונים לי את הפיצה לכבוד הסיום. אנחנו חוגגים יחד, אני מקבל פיצה אישית וכל האחים שלי מתחלקים בפיצה משפחתית. זו סעודת מצוה, מה אתה חושב?" בני פקח עיניים גדולות. "סיום? כל שבוע יש לך סיום, באמת". "באמת באמת", השיב הילד, "כל שבוע ביום רביעי יש לי סיום, נכון אמא?"

 

"נכון מאוד", השיבה הגברת כהנא וחיבקה את בנה. "והנה הכסף וסליחה על העיכוב. לא, אל תיתן לי עודף. אני יודעת שמגיעים לי עוד ארבעה שקלים. קח לך, שיהיה לך טיפ ובאמת, תודה על השרות".

 

טיפ, זה נשמע מוזר, אבל בני באמת לא ידע מה עושים עם טיפ. את המשכורת שלו היה בני מחלק לשלושה חלקים. ראשית, היה המעשר אותו היה נותן בני לאבא, שיחלק למי שצריך. היו מאה שקלים ששימשו אותו לכל מיני דברים כמו טיול מעניין בחופש או קניית מתנה לאחותו שהתחתנה ועוד. החלק השלישי נכנס לחשבון הבנק שלו, לתוכנית חסכון, "וזה", הסבירה לו אמא, "יהיה לך לעזר רב אחרי שתתחתן". אבל טיפים? בני לא קיבל הרבה טיפים וטוב שכך, כי הטיפים בלבלו אותו, הם לא נכנסו לשום קטגוריה. לבסוף שמר אותם בני בארנק מיוחד. זה היה רעיון של אבא. "יום אחד תגלה שאתה צריך את הכסף הזה למשהו שאתה עוד לא יודע מה הוא", הסביר אבא, "ובינתיים כדאי לחסוך את הכסף".

 

ביום רביעי הבא ידע בני כבר מה הוא עושה שני שקלים מתוך הכסף של הטיפים. "אכפת לך להוסיף לפיצה האישית של כהנא עוד תוספת?" "למה הם ביקשו?" –  התפלא נתן. "לא, אבל מגיע לו", הסביר בני בפנים רציניות. "הם לא קונים פיצה סתם. זו סעודת מצוה, סעודה של סיום. כל יום רביעי הוא עושה סיום, והוא כזה ילד קטן אל תדאג אני אשלם על התוספת". "אין צורך לשלם", השיב נתן בעודו מפזר זיתים שחורים על גבי מצע של גבינה. "יש לך לב מאוד טוב, בני. ואני בטוח שהילד מאוד ישמח בהפתעה".

 

אבל הילד לא שמח בכלל…

 

כל הדרך מחנות הפיצה ועד לאלה 12 דמיין בני כל מיני תגובות, החל מקריאות צהלה וכלה בחיוך ביישני, אבל לתגובה הזאת הוא לא ציפה כלל. "הכנתי לך הפתעה", אמר בני לילד בשעה שנכנס לבית. "הפתעה בפיצה". הילד פתח את הפיצה בסקרנות ואז התחיל לבכות. "זו לא הפתעה בכלל, זו הפתעה לא טובה. למה שמת לי זיתים בפיצה? בכלל לא הזמנתי זיתים, למה עשית לי את זה?"

 

בני עמד שם חיוור ונבוך. "לא התכוונתי לצער אותך, להיפך רציתי שתשמח. שמתי לך תוספת של זיתים וגבינה, בחינם, כי אמרת לי שזו סעודת מצוה, בשביל סיום. רציתי שיהיה לך מיוחד". הילד נרגע מעט מהבכי. "אבל אסור זיתים, אתה לא יודע? מי שאוכל זיתים שוכח את מה שהוא לומד. ואני, עד שאני לומד אני לא יכול לשכוח הכל בסיום". "אבל אתה ילד חכם", אמר בני והביט בילד בקנאה. "אתה עושה סיום כל שבוע. כל שבוע! ואני אף פעם לא עשיתי סיום, בחיים שלי".

 

"באמת?", שאל הילד. "באמת, יש לי איזה בעיה, אני לא מצליח ללמוד טוב". בני הופתע מעצמו, הוא אף פעם לא דיבר על הקשיים שלו עם אף אחד. "גם לי קשה", אמר הילד בהבנה, "אבל הרב גדליה לומד איתי כל יום וגם אבא חוזר איתי, כל שבוע אני חוזר על כל מה שלמדתי ואז עושה סיום". "הרב גדליה הוא הרב שלומד איתך מחוץ לכיתה?" הקשה בני. "כן". "ואתה לומד ב’תורת ה’ תמימה’?", שאל בני. "כן". "אה", אמר בני, וכל מיני מחשבות מבולבלות רצו לו בראש. "אני צריך ללכת, וסליחה על הזיתים ששמתי בפיצה, אתם רוצים פיצה אחרת במקום?", שאל. "תודה, אין צורך", התערבה גברת כהנא, "ותודה בכל אופן שחשבת עלינו".

 

באותו היום לא יצא בני להפסקה הקבועה שלו. "כבר בזבזתי את הזמן של ההפסקה", הוא הסביר לנתן. "דיברתי עם הילד של כהנא וזה במקום הפסקה". בני העביר את ההפסקה לזמן אחר, הוא התגמש? הוא שינה את זמן? נתן חייך חיוך גדול. אין ספק זו בהחלט התקדמות. ההורים של בני ישמחו לשמוע על כך.

 

באותו הלילה התקשה בני להירדם. הדברים של הילד לא נתנו לו מנוח. כל השבוע הוא חשב שהילד הזה של כהנא הוא ילד גאון, מוכשר, ילד שמצליח לעשות סיום כל שבוע. כל השבוע הוא חשב על הילד הזה בהערצה וקנאה, ופתאום הילד מספר לו שהוא לומד אצל הרב גדליה. כשבני התחיל ללמוד ב’תורת ה’ תמימה’ הוא היה ילד ככל הילדים. ילד טוב שרוצה ללמוד ולהצליח כמו כולם. אלא שכבר בהתחלה התגלעו קשיים. בני לא הצליח לקלוט את הקריאה. האותיות התבלבלו לו בראש. הוא לא קלט אותן, ואז התחיל שלב חדש. פתאום נכנסה אמא ללחץ, למצוקה. ובני, למרות שהיה אז ילד קטן קלט את המצוקה שלה היטב. אמא הייתה לוקחת אותו לכל מיני יועצות שהיו שואלות אותו כל מיני שאלות ומגישות לו כל מיני דפים למלא. הן קראו לזה אבחון. ואחר כך אמא הייתה מקשיבה לכל היועצות הללו ורושמת את כל מה שהן אמרו. וגם אחרי שהייתה הולכת הביתה הייתה משוחחת איתן בטלפון. הרבה פעמים שמע בני את השיחות הללו.

 

"הם המליצו להשאיר אותו בחינוך הרגיל", הייתה מספרת לסבתא, לדודה אסתר ועוד כל מיני אנשים דאוגים. "אמנם מבחינה לימודית הפוטנציאל שלו די נמוך אבל חברתית הוא משתלב נהדר. הוא ילמד לחיות חיים עצמאיים, הוא ישתלב במקום עבודה, ומי יודע, אולי יוכל אפילו אי פעם להינשא". ובני היה שומע את כל השיחות הללו וכל פעם מתרגז מחדש. למה אמא מדברת דווקא עליו.

 

השנים עברו וכל התחזיות של אמא התממשו במדויק. עכשיו, לפני קרוב לשנה הוא למד נהיגה ועשה רישיון לאופנוע למרות שאף אחד לא האמין שיצליח, עכשיו הוא עובד כבר שמונה חודשים בפיצה, נתן וההורים שלו מאוד גאים בכך ואמא שלו משבחת אותו בכל הזדמנות. אז אם הכל כל כך טוב למה הוא לא מצליח לישון?

 

* * *

 

כל השבוע חיכה בני ליום רביעי. היו לו הרבה שאלות לשאול, אלא שיום רביעי הגיע וכהנא לא התקשרו להזמין פיצה. "אולי הם שכחו", חשב בני בקול. "שכחו מה?" לא הבין נתן. "חשבתי שאולי כהנא כל כך רגילים שאני נותן להם פיצה, עד שהם שחכו להתקשר?", הסביר בני בשקט. "לא נראה לי", משך נתן בכתפו, "אנחנו לא נותנים פיצה. אנחנו מוכרים פיצה לפי הזמנה. אם הם לא התקשרו לא יהיה להם. אין מה לעשות.

 

אבל בכל אופן כשהייתה לבני הזמנה באלה 12 הוא לא התאפק וירד למשפחת כהנא. הילד הקטן פתח לו את הדלת והפעם הוא היה לבוש חולצה משובצת רגילה ומכנסיים פשוטות. "היום אני לא עושה סיום", אמר הילד והשפיל מבטו. "בכל יום חמישי אני קובע עם אבא מה אלמד במשך כל השבוע. כל השבוע אני חוזר ולומד עד שביום רביעי אבא בוחן אותי ואז אנחנו חוגגים בסיום. השבוע לא היה לי כוח ולא חזרתי על הנלמד, אז זהו, אין סיום".

 

בני הביט בו באכזבה. "אבל למה לא למדת? חבל, הפסדת מצוה". "ולמה אתה לא לומד?" התריס הילד. "לך אף פעם לא היה סיום". "אני רוצה", גמגם בני, "אבל אין לי עם מי ללמוד". "אני אלמד איתך", אמר הרב כהנא בקול רך. "נפגש מחר בבית הכנסת, עשרים דקות לפני תפילת ערבית, נלמד ביחד משניות וכאשר תדע אותם היטב נעשה עליהם סיום".

 

באותו ערב לא הצליח בני לישון, ההתרגשות מילאה אותו. הוא הביט בתעודות ההצטיינות של אחיו שהיו תלויות בחדר וחש אליהן קשר מוזר. מחר לפני תפילת ערבית הוא ישב עם הרב כהנא וילמד ביחד. ולמרות שהגברת חנה בשיעורים שלה אומרת לא ללחוץ עליו, ולמרות שאף אחד לא חשב שיש לו פוטנציאל ללמוד יותר מקריאה וחשבון, ולמרות הכל הוא ילמד משניות ויעשה סיום כשידע אותם היטב, כי גם לו יש חלק בתורת השם.

 

ביום שהוא יעשה סיום הוא ייקח את הכסף שלו מהארנק של הטיפים ויקנה פיצה משפחתית. הוא ישתף את המשפחה שלו בשמחה הגדולה הזאת. וזו תהיה פיצה מיוחד עם המון תוספות. יהיו שם פטריות וגבינה ואולי תירס, אבל מה שבטוח זו תהיה פיצה בלי זיתים.

   

     

(מתוך מגזין "הבית שלנו")