פלישת הצרצרים

 

 

אינני אוהבת חרקים, מלבד השיעור בטבע אותו אני מוסרת בבית הספר, לא הקדשתי להם מחשבה, עד לאחרונה.

 

בערב חמים ונעים, אחרי חג השבועות האחרון, ישבתי בחצר האחורית של ביתי והתפללתי, בו זמנית נהניתי מהשלווה שחשים בחצר מעוטרת בצמחיה.

 

לפתע הבחנתי בדבר אותו לא ראיתי מקודם. צרצר (הוא דומה לארבה, אבל אינו מזיק) מזדחל באיטיות ממחילה תת קרקעית החוצה – אחרי שהוא חי 17 (!) שנים מתחת לפני האדמה. הוא התקדם במין כניעות בתנועות, כשהוא מפלס את דרכו לראות בעיניו האדומות הקטנות, בפעם הראשונה, את השמים הליליים.

 

הבטתי מרוכזת כיצד הוא ממשיך לזחול על האדמה, מתקדם לעבר הגזוזטרה, כשהוא נעצר על יד הכסא עליו ישבתי, ולופת את רגל הכסא.

 

קראתי לבני משפחתי שיבואו לראות משום שחיכינו להם, אולי נכון יותר לומר "לפלישה" שלהם. בתקשורת הודיעו, שהצרצר שמופיע אחת ל-17 שנים, יופיע בקרוב באזור מגורינו. במשך החודשיים האחרונים הבחנו בעשרות רבות של חורים זעירים שניקבו באדמתנו, וידענו שעוד מעט קט נראה אותם עולים על פני האדמה.

 

אני נזכרת בבהירות רבה, בפעם הקודמת בה ראיתי את הצרצרים התקופתיים האלו, בפעם הראשונה לפי 17 שנים. (גדלתי בעיר ושם לא רואים אותם) היה זה לפני שה’ ברך אותי בשני ילדים (עכשיו הם בני תשע ושש עשרה) ולפני שחזרתי לתורה ולאבינו שבשמים – זה נראה ממש לפני שנות דור.

 

גרנו אז, באותו בית, באחד מפרבריה של שיקגו. כילדה שגדלה בעיר, הערכתי מאוד את ביתי וחצרי עם גני הפורח, כך שה"פלישה" הפריעה לי מאוד, כל אותם חרקים רבים שצצו, אבל גם מתו בכמויות, הציקו לי ו"הרסו" לי את הקיץ…

 

כאחת שלא נמשכת במיוחד ללמוד על פרטי הטבע, זה ממש מוזר לי, שעכשיו ארצה ללמוד על חרקים-צרצרים אלו. יתכן שלא שמתי ליבי אליהם קודם לכן, מכיוון שעיני לא היו פתוחות לחפש את ה’.

 

וכך בלי כל הכשרה מדעית קודמת החלטתי ללמוד את מה שידוע על צרצר מיוחד זה. ואכן מהר למדי גיליתי שצרצר זה אינו חרק רגיל ופשוט, כלל וכלל.

 

אחת ל-17 שנים, אחרי שהתפתח בתוך האדמה לאורך כל התקופה הזאת עולה הצרצר המיוחד הזה, סוף סוף, לאחר שחפר את דרכו החוצה על פני האדמה בלילה. אז הוא מטפס על גזע עץ, צמח, או הכסא שלי, שעמד בקטע המרוצף, של החצר שלי, משיל את עורו, ומגיח משם בגודלו הבוגר, ועם כנפיים. חייו על האדמה קצרים מאוד – בין שבועיים לשישה שבועות. במשך זמן זה הנקבה מטילה כמה מאות ביצים אותן היא מניחה בסדק זעיר אותו היא בוקעת בענף של עץ, מהביצים בוקעים צרצרים זעירים, שנופלים על האדמה, מתחפרים בתוכה, ומתחילים שוב מחזור של 17 שנה בבטנה.

 

כנפי הצרצרים האלו יפים במיוחד: צבע כסף שקוף, ממוסגר בצבע נחושת בוהק, הם מגנים על בעליהם מקרני האולטרא סגולות המסוכנות. עיניהם בדרך כלל אדומות, אך ראיתי רבים שעיניהם נחושת, והן יכולות להיות גם לבנות או לעיתים נדירות – כחולות.

 

המוזיקה שהם מפיקים שונה מצרצרים אחרים. לזכר יש מן תוף שבנוי בתוך בטנו, מן חלל ריק שמגביר את הקול לפי הצורך. שלושה סוגי מנגינות הם מנגנים – לבוקר, לאחר הצהריים ולערב. ויש להם גם מנגינה רביעית – לסכנה קרבה. אני שמעתי אותה כאשר ניסיתי לסלק אחד שנחת עלי…

 

מאז אותו ערב אחרי חג השבועות האחרון, הם צצו פעמים אין ספור בגינה שלנו. על כל עץ ושיח, בכל סנטימטר של הדשא שלנו, על המרפסת האחורית, בפרוזדורים, בחניה שלנו ובשביל המוליך אליה, הם אפילו קיננו על המשקוף שמעל החניה.

 

בתי צילמה את הקבוצות האדירות של הצרצרים שהתמקמו על עץ אלון גבוה בחזית ביתנו. ואפילו ראיתי על אותו עץ, כיצד צרצר משיל את עורו וזוחל החוצה ממנו, הוא היה נראה כמו מנקה מקטרות קטן בצבע צהוב, מניע את גופו וראשו, בהרמוניה נפלאה עם מחזור חייו המושלם. ממש מדהים היה לעקוב ולראות זאת.

 

בתי חששה שהיא תפחד מהם (גם אני…) אבל, בסופו של דבר, היא לא פחדה כלל. צרצר אחד אפילו ליווה אותנו בבוקר בדרך לבית ספרה בתוך הבגאז’…

 

מה שמדהים בכל מערכת חיי הצרצרים האלה הוא, שאפשר לחזות בכל חיי הצרצר הקצרים מעל האדמה, כבנוף פנוראמי, וכאילו להרגיש בו זמנית הרגשת התפעלות ודחייה, מצד אחד הם מתרוממים במעוף כלפי מעלה בצורה מרהיבה ביופייה, אבל הנשל שלכם מכסה את האדמה – וזה החלק הדוחה.

 

עד כאן התיאור המדעי.

 

כפי שציינתי קודם, אינני חוקרת טבע, אז מה ההתפעלות הגדולה שעוררה בי חרק כנוע זה?

 

החוויה שלי הפעם שונה כל כך מזו שמלפני 17 שנים, לפני שהגעתי לתורה. אז חשתי שאני ב"פלישה", הצרצרים פלשו לשטח הפרטי השלי.

 

עכשיו חשתי שה’ פונה אלי.

 

התחלתי לשמור תורה ומצוות בשמונה השנים האחרונות, על ידי לימוד חומש.

 

אנחנו לומדים שה’ מדבר אלינו אישית בכל מילה ומילה מתורתו הקדושה. בכל מילה שקראתי, החל מהראשונה שבהן, חשתי שה’ מדבר לשכלי, לליבי ולנשמתי. האור של תורתו הקדושה הדהד בכל ישותי, שינה לתמיד את מבטי על עולמו.

 

האמת שלו הייתה נסתרת ממני, עד שאט אט ובצורה זוהרת גיליתי את האור המרהיב.

 

לעקוב אחרי הפלישה המחודשת הזאת של הצרצרים, ולראות איך ה’ בנה את רצונו בכל מהלך זעיר מחייו של חרק זה, אפשר לי הערכה מחודשת של המקור והחיות של כל הבריאה כולה. לצפות בשליטתו המפוארת על הטבע, גורמת לי לשוב אליו שוב, בהתחדשות מחודשת.

 

הגעתי אל הבורא יתברך שמו על ידי לימוד מילותיו, ועכשיו אני חוזרת אליו על ידי הלימוד של פעלו, יצירתו.

 

הרמב"ם כתב שכאשר האדם בוחן לעומק את יצירתו של הקב"ה, הבריאה המופלאה על כל פרטי פרטיה, הוא מאלה שחוכמתו וגבורתו יתברך – הם ללא גבול וללא קץ. ולכן הוא מיד אוהב את הקב"ה ומשבחו, ויש לו ערגה רבה לדעת ולהכיר את בוראו, יותר ויותר. בחינה זו חושפת בנשמתו את הצמא ובגופו את השקיקה לאהוב את ה’. מעוררת בו את היראה וההוד כאשר הוא משווה את גדולתו יתברך, לעומת שפלותו שלו עצמו. (הלכות יסודי התורה, פרק ב, הלכה ב’ ופרק ד).

 

אברהם אבינו הכיר את ה’ על ידי שבחן את יצירותיו: השמש, הירח, הכוכבים, וכל הטבע.

 

שורש המילה עולם הוא – נעלם – נסתר.

 

אחרי שאדם אכל מעץ הדעת, החביא ה’ את נוכחותו בתוך הטבע. תפקיד האדם להוריד את אורו יתברך לעולם זה, על ידי קיום רצונו יתברך וחשיפת נוכחותו.

 

"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כוח איש לא נעדר"! (ישיעהו מ, כ"ה).

 

אלוקים ברא את כל אלה! והוא שליט כל עולמו.

 

למרות שזה באמת מעל שכלי והבנתי להבין מדוע צרצר צריך לחיות כל כך הרבה שנים מתחת לפני האדמה, זה בכל זאת מעניין מאוד, שהוא עושה זאת בדיוק 17 שנה! 17 זה בגימטריא "טוב". המילה שהוזכרה בבריאת העולם בשישה ימים, כמילה שאישרה שהכל נעשה לפי רצונו ותוכניתו. אני נדהמת ומתפעלת לראות איך הקב"ה מנהל את כל ברואיו בדיוק לפי התכלית הרוחנית שהוא קבע להם.

 

פרק שירה מספר לנו כיצד כל הבריאה – החל מהשמים מלאי ההוד ועד הנמלה הזעירה – שרים תמיד, על ידי מציאותם ותפקודם המדויק – את ההלל המדויק והמפורט שלהם, כל אחד בשיר הספציפי שלו.

 

האדם הונח בעולם כדי לנצח על תזמורת רוחנית זו. להביא למיצוי כל בריאתו של הקב"ה ולהוסיף את קולו לשירה האדירה הזאת. הוא יכול לקיים על ידי השאיפה לראות את ידו בתוך הבריאה והערגה להללו ולשבחו.

 

ישנם הרבה שיעורים שאני שואבת מהצרצר. הוא עוזר לי להבין שדברים שאני עושה – יש להם משמעות, ואפילו מעשים קטנים ממש. הזרע שזרעתי – יוציא פרי, אפילו אם זה אחרי זמן רב שחלף. אין מעשה שאובד – טוב או חלילה רע. זה גם עוזר לי לשאוף להכניע את רצוני באופן מוחלט לרצונו של בוראי.

 

כאשר אני מביטה ועוקבת אחרי הצרצר שצץ מעמקי האדמה כדי להשלים את התפקיד שהבורא יתברך נתן לו, ולמשך שבועות אחדים בלבד, עלי להודות שאני מקנאה בו איך הוא יודע בדיוק מה לעשות, והוא עסוק בלבצע אותו.

 

הלוואי וזה היה כל כך ופשוט עבורנו. הצרצר נותן לי תזכורת שגם לי יש תפקיד בעולמו של ה’, וזמן קצוב לבצעו. לכן עלי להיות עסוקה כל העת בכל רגע נתון במה שעלי לעשות כדי לשרתו ולמלא את רצונו, יתברך שמו.

 

מהו שיר לעומת מילים?

 

מילים נאמרות מהשכל, ושיר מושר מהנשמה. הוא נוסק למעלה. ומסוגל לבטא את עומק הרגש וערגת הנשמה. השיר המיוחד של הצרצר קשה לתיאור. הוא מזכיר סימפוניה נהדרת, הרמוניה של קולות שמהדהדת בכל מקום, יום ולילה, ולא רק בחוץ, אפשר גם לשמוע בבית פנימה. סימפוניה זו קוראת גם למי שאין לו עניין להקשיב – לעצור ולהקשיב בכל זאת.

 

בתורה, המושג "שירה", הוא תופעה רוחנית ייחודית עמוקה. שבאה כתגובה לפעמים האלו בהן אנו חשים בפנימיותנו את הארת ה’ ונוכחותו, וחשים כיצד כל תו וצליל וכלי זמר בסימפוניה הנפלאה הנקראת בריאה – פועלים בהרמוניה מופלאה. כזאת הייתה השירה על הים, כשעם ישראל שר ביחד את שירת הצלתו.

 

הרב ש. רפאל הירש אומר, שהעבודה הנעלה ביותר של נפש האדם שבה האצילות נגלית, היא כאשר היא מתרוממת על ידי מחשבות על ה’ – שזו בעצמה עבודת ה’.

 

להקשיב כל יום לשירה המתגברת של הצרצרים, העיר את נשמתי לפאר וההרמוניה של בריאתו יתברך. זה לא קרה לי לפני שהם "פלשו" לתוך חיי, עד אז לא הבחנתי עד כמה יצירה מפוארת זאת, הבריאה – אכן מדהימה כל כך. הערכתי את יופייה, אבל לא השתוקקתי לראות בה את ה’.

 

עכשיו אני מבינה בעומק שכלי ונפשי – שכל אספקט של הטבע הוא סימפוניה מדהימה של ניסים שמתחוללים עבורנו על ידי אבינו הרחמן.

 

עכשיו זה כבר חודשיים אחרי.

 

פלישת הצרצרים חלפה. הזרימה של שירתם וחייהם, לדאבוני, חלפה. ואני תפילה שגם ללא הגירוי של שירתם התמידית אמשיך להיות בקרבה עם ה’, אני עורגת לשיר את שבחו, לתת תו ליצירתו, ועל ידי כך לקרב השכנת שכינתו עלי ארץ.

 

 

(מתוך מגזין "הבית שלנו")