פעם בחיים

שוכחים רק פעם אחת…

 

 

"בעל האולם התקשר", הודיע האב לאשתו בארוחת ערב של הפוגת קרב, בין אלף אלפי ההכנות לחתונת הבת המתקרבת.

 

"מה הוא רצה?" שאלה הרעיה, כלומר האם.

 

"משהו בקשר לפרחים".

 

"בקשר לפרחים?" קימטה האם את מצחה, ופנתה אל הטלפון.

 

בעל האולם ענה מיד. הוא סיפר שבמסגרת התחדשות האולם, נזרקו כל הפרחים הישנים ונרכשה קולקציה חדשה מפרחי משי עדכניים, שמהם נשזר השער שמאחורי כיסא הכלה, ומהם מכניסים לאגרטלי הסועדים.

 

"חשוב לנו לדעת אם אתם מעוניינים בחתונה בפרחים אלו, שמוצעים כחלק מהשרות, או שברצונכם להביא פרחים משלכם". האמא הודתה, ואמר ש"נודיע לכם בימים הקרובים תשובה סופית". בכל זאת, עליה לשאול את פי הכלה לעתיד.

 

אולם הכלה קצפה מאוד. "פרחים מלאכותיים?? לא יעלה על הדעת!!! כולם מתחתנים עם עמודים ועיצובים ובדי סטן ועלי כותרת שמפוזרים על השטיח. פרחים חיים הם המינימום".

 

"המינימום???" שאלה האם בתמיהה לאחר שנודע לה כמה תצטרך לשלם על התענוג.

 

"כן, פרחים חיים, עולים אמנם יותר יקר, אבל חתונה היא ‘פעם בחיים’".

 

הייתי בחתונה הזו, היה שמח מאוד וגם יפה, האנשים שבאו לראות את הכלה ולאחל לה מזל טוב, לא מיששו את הפרחים על מנת לוודא האם חיים הם או שמא מתים. על השולחנות היו אגרטלים מלאי מים ועלים ופרחים, אך כולם ראו בעיקר את השניצל ואת החומוס והתמקדו בניסיון להתגבר על המוסיקה, כדי לומר כמה מילים של שלום.

 

בסוף החתונה הלך כל אחד לדרכו, ובאולם נותרו מאות פרחים חיים שזורים ומעוצבים שבעוד כעשרים דקות ימלאו את פח האשפה השכונתי…

 

כן, וכמה אלפי שקלים שהחליפו ידיים.

 

אבל מה לעשות? חתונה היא ‘פעם בחיים’.

 

מאורעות שהם ‘פעם בחיים’ (חתונה, חלק’ה של גיל שלוש וכו’) או לכל החיים (עיצוב מטבח, וצלקת שאולי תישאר) מקבלים בעינינו מימד אחר מאוד, התייחסות של חרדת קודש ומשאבים שאסור לקמץ בהם. אכן, מי יכול להשוות מעמד של חופה וקידושין רווי הוד ורטט לאיזו מסיבת סיום שכל שנה חוגגים פחות או יותר?

 

‘פעם בחיים’ – קסם שאין לו מתחרים.

 

האלופים בנתינת כותרות של ‘פעם בחיים’, הם בודאי אנשי הפרסום: "בואו לסגור איתנו חוזה", הם מודיעים לך מעל דפי כרומו והמון צבע ותמונות, "ותקבל אירוע של ‘פעם בחיים’".

 

"אם תיסע איתנו לנופש באוסטריה/יוגוסלביה/ניגריה", הם מבטיחים לצד מיטת שיזוף, ים כחול וגביע גלידה, "יהיה לך נופש של ‘פעם בחיים’".

 

‘פעם בחיים’??? אומר האדם הקטן לעצמו – שווה להשקיע.

 

האמנם?

 

"היו היה אדם שהיה מתקלח פעם בשבעים שנה" אומרת הבדיחה, "ופעם אחת הוא שכח…"

 

מה מצחיק?

 

גם אנחנו מפספסים בקלות מאורעות של ‘פעם בחיים’, רק מפני שאף אחד לא נתן להם כותרת מתאימה.

 

האמת, שכמעט כל דבר שקורה בחיינו הוא אירוע של ‘פעם בחיים’, רק לפעמים, בדיוק כמו ההוא מהמקלחת, אנחנו שוכחים, שוכחים רק פעם אחת.

 

היום הראשון של הילד בבית הספר הוא ‘פעם בחיים’, והשני? והיום הראשון שמתחילים ללמוד את ה-א"ב או סוגיה כלשהי אינו יום של ‘פעם בחיים’? האם יחזור על עצמו היום הזה? לעולם לא. לעולם לא נוכל לטעת שוב את היסודות לאחר שבנו את הקומות הרביעית והחמישית. ‘פעם בחיים’.

 

‘פעם בחיים’ שיצאנו עם המשפחה למקום הזה ובהרכב הזה, האם נוכל שוב לשחזר את המעמד והאפיזודות ולחזור וליהנות יותר מחוויות שלא ייחסנו להן חשיבות? או לבלוע משפטים שכן אמרנו, בלי מחשבה?

 

‘פעם בחיים’ שהיתה לנו ההזדמנות להתייעץ עם גדול הדור בנושא מסוים, ו’פעם בחיים’ שחגגנו יום נישואין מספר שתים-עשרה או שלושים וארבע. ‘פעם בחיים’.

 

פעם כזו שלא תחזור.

 

לפני כמה שנים ארע פיגוע בקו שמונה-עשרה, ובין הנהרגות היתה נערה צעירה בת ארבע-עשרה, שנסעה בתמימותה לבית הספר. יפית, ע"ה.

 

באותו ערב נורא התקיימה ההלוויה. הלוויה שאי אפשר לשכוח, של פרח רך שנקטף בלא עת. הכל מיררו בבכי בלתי נשלט, אבל בלטה מכולן אחת החברות. היה בבכייה משהו עמוק, שאי אפשר להכיל. צער עצום, שלא נרגע, גם כשהכל ניסו להתחיל ולחזור לשגרה.

 

החברה נזכרה שיפית ביקשה ממנה משהו, והיא לא נעתרה.

 

"אם רק ידעתי שזו תהיה הבקשה האחרונה בחייה", היא חזרה ואמרה שוב ושוב בעיניים דומעות. "אם רק ידעתי שלא אוכל לעולם לעשות יותר עבורה, שלעולם לא תקבל ממני יותר, אם רק הייתי יודעת שיהיה זה הבוקר האחרון – הייתי הולכת עבורה באש ובמים…" היא סירבה לקבל תנחומים, סירבה להפסיק להתאבל על כאב ההחמצה. ומי ששמע – שתק, וכי מה אפשר לענות על דמעות אמת אלו?

 

אכן.

 

והגברת שביקשה מאיתנו לוותר על תורנו, כי קשה לה לעמוד זמן רב, האם לא היתה זו בקשתה האחרונה בחייה, מאיתנו?

 

לא, היא המשיכה לחיות עד מאה ועשרים, ב"ה, אבל לא נפגוש אותה יותר. פעם יחידה בחיים שהיא ביקשה ולא נענינו. והמגבית שערכו למשפחה מסוימת? היתה ותהיה עוד ‘פעם בחיים’ שנוכל לסייע להם בצורה כזו? והילד שמבקש שנלמד איתו/שנקשיב/שנסייע, האין זו ‘פעם בחיים’ שהוא מבקש על כך, בדיוק?

 

אין בהשוואה קורטוב של ציניות, או רצון למזער את התחושות הגדולות, אלא רק נקודה נוספת של מחשבה פשוטה, מחשבה שלא מרבים לחשוב עליה, כי היא אינה קשורה בסרטים ואינה מעוטרת מלמלות יומרה. מחשבה פשוטה, על מה שלא קוראים בפרסומות, ולא נוהגים לדבר עליו בראש חוצות.

 

חשבתם על זה?

 

‘פעם בחיים’?

 

 

(מתוך "משפחה")