פרידה יפה

השבוע נאלצתי לפטר מישהי שעובדת איתי. חודש אדר, חודש השמחה, ואני גורמת דווקא לצער. יכולתי כמובן לדחות את ההחלטה ולהמשיך במתכונת הנוכחית, אבל ברגע שידעתי שזה נגמר לא היה טעם עוד להמשיך. זה לא פשוט להיות בסיטואציה כזאת, כי פעמים רבות הסיבה לפיטורין אינה ארצית כמו בעיות תקציב, אלא דווקא ערטילאית. במקרה כזה קצת קשה לרדת לעומק הסיבה, או יותר נכון אני שואלת את עצמי – מהו החלק שלי בכישלון הזה?

כששני אנשים לא מצליחים לזרום אחד עם השני, כלומר להסתדר ולתקשר בנקיות, אז מאוד קל להאשים רק את הצד השני. הרי אני מסתדרת נפלא עם כל מי שאני עובדת איתו, וכמעט אף פעם לא נתקלתי במצב שבו הרגשתי שאני לא רוצה להתאמץ יותר. זה גם לא יעזור לי לסיים את הקשר הזה כי הניסיונות מגיעים לאדם בכל מקרה, והשני הוא רק מראה לשקף לו את עצמו. אבל מצד שני, זה לא בעלי ולא הילדים שלי, לא אמא ולא אבא שאיתם אני חייבת לשמור על מערכות יחסים מתוקנות (עד כמה שאפשר) ולהתמודד גם כשלא בא לי.

זכורה לי פעם אחת בעבר, כשעבדתי עם עמיתה למקצוע והרגשתי שלא משנה מה אני אומרת לה, היא שומעת משהו אחר. אני אומרת א היא מגיבה על ב. בחיי שניסיתי להסביר על א, ודיברתי על א. אבל עברו כמה רגעים והיא ענתה שוב על ב. אחרי כמה שיחות כאלו אמרתי לה שאני לא יכולה לעבוד איתה. אני אוהבת אותה והיא חברה שלי, אבל כאן נגמר הפרק הנוכחי של עבודה משותפת.

זה היה אתגר לא פשוט אבל לבסוף נשארנו חברות טובות. הצלחנו להפריד מערכת יחסים אחת עם אחרת. הרי לא עם כולם אפשר לקיים את כל סוגי מערכות היחסים. למשל, אני לא מסוגלת לעבוד עם בעלי. כלום. נאדה. אפילו לא שני משפטים. עם כל משפט ביקורת שלו ישר אני נכנסת למערבולת רגשית ובא לי למות. ברור שאי אפשר לעבוד יחד ככה. מצד שני, אני מצליחה לעבוד עם אמא שלי במופע שלנו יחד. ודאי שישנן היתקלויות ודברים קורים. לכל אחת מאיתנו יש פגמים באישיות שמעצבנים למוות את השנייה. אבל אנחנו מצליחות להתעלות ולהמשיך לעבוד יחד, וזה מאוד מחזק את מערכת היחסים בינינו.

השאלה היא, האם אני מוכרחה לעבוד על עצמי באמצעות אותה מערכת יחסים במסגרת העבודה? במקרה המדובר, אני מודה שניסיתי. לא התאבדתי על זה, אבל משכתי כמה חודשים אחרי שהבנתי שיש בעיות בתקשורת בינינו. לבסוף, הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך, במיוחד לא מסוגלת לתת את מה שהיא צריכה ממני.

מאמרים נוספים בנושא:

לחיות בשלום: אומנות הקיום!

פרשנות, הטון שעושה את ההבדל

אמנות מחברת

תברחו ממנה

מחלוקת "לשם שמים"

מילים

נשמות יד שנייה

תפסיקו למדוד

ממ"ח: מבט, מילה, חיוך

רצח לא פוטוגני

ביחד, וזאת לא מליצה!

שיחת הפיטורין לא הייתה קלה. ניסיתי לבודד את הרגש ואת הנימה האישית ולדבר רק מקצועית – וזה לא הצליח לי. הנטייה הראשונית שלי הייתה לזרוק לה בפנים את כל הפגמים שלה, אבל ניסיתי להתאפק ולשמוע את כל מה שלה היה לומר.

כשהגיע תורי לדבר, לקח לה שלוש שניות להיעלב. גם אני הייתי טעונה ולא סבלנית בעליל. מהר מאוד הבנתי שזה לא ייגמר בטוב ושאני הולכת להצטער על כך מאוד. לכן שיניתי גישה באחת. התחלתי לדבר על הפגמים שלי במקום על שלה ולפתע השיחה תפסה גוון אחר, רגוע יותר.

"אני מצטערת שאני כזאת לא סבלנית. אני מנסה לעבוד על זה. את צודקת. יש לי בעיה להכיל רגשות. אני באמת לא מפרגנת מספיק, אני מודה. כן, יש לי בעיית שליטה, זה נכון". כך המשכתי להודות בכל הטענות שלה, שהיו באמת נכונות. על כל טענה שהודיתי עליה, קפץ לי במוח הרשע ההוא וניסה להניא אותי מדבריי, "אבל את לא תמיד כזאת. זאת היא שגרמה לך להיות ככה. הכל רק בגללה". אבל הרגעתי אותו והשבתי לו, "שאין דבר כזה 'היא גרמה לי'. יש לי שם עבודת מידות לעשות אם זה קפץ, כנראה שיש עוד מה לתקן".

ואז עלו לי כמה שאלות חשובות עם עצמי, מדוע הרשע הזה קופץ ומפריע? מה עומד בבסיסו? למה אני חייבת להרגיש שאני מושלמת? שאין בי פגמים? הרי זה משהו שכולם יודעים – אין אף אדם מושלם בעולם!!! והשאלה המהותית ביותר שעלתה הייתה – מדוע אני כל כך רוצה לצאת בסדר ושכולם יאהבו אותי? ואיך יכול להיות שגדול אצלי מורא האדם ממורא הבורא?

כשאני שואלת את עצמי את השאלות הללו, כשאני נוגעת בשורש של הסיבות הגורמות לי להתנהג בצורה מסוימת, מיד נופלות המחיצות והחומות. ברגע זה נופל עלי אורה של השכינה וכבר לא משנה לי להיות אהובה, וגם לא משנה לי להיות רצויה. ברגע אחד מורא השם גדול ממורא האדם ואני מבקשת ממנו שיושיע אותו.

הווידוי גורם לי לעלות את פגמיי אל הקב"ה שיצחצח את פגמיי ויחזיר לי את הנקיות שלי. מתוך הנקיות הזו אני מבקשת מאותה עובדת בסוף השיחה: "אנא אמרי לי שאנחנו עדיין חברות. בואי נגמור את זה בטעם טוב". בהתחלה זה היה קשה לה, אבל אחרי עוד הודאה או שתיים מצדי היא כבר חיבקה אותי וירטואלית.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com