פרשנות: הטון שעושה את ההבדל

מדוע המרגלים הוציאו דיבת הארץ? הנה מה שהם סיפרו כשחזרו (במדבר י"ג) אל העם: " וַיְסַפְּרוּ -לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן".

עד כאן ישנו תיאור מדויק של המציאות שהייתה בארץ. אכן הארץ טובה, והיו בה ילדי ענקים בגודל שש מטר, כששניים מהם נאלצו לסחוב יחד אשכול ענבים אחד. עמים רבים יושבים בארץ וביניהם עמלק (שכבר פגשנו בו במדבר).

וברגע שהתיאור האובייקטיבי מסתיים הדיבור של המרגלים מקבל תפנית מפתיעה, כשהוא הופך סובייקטיבי: "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ, לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.  וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹור: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹותָה אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִידּוֹת. וְשָׁם רָאִינו אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

המעבר החד בין תיאור מראה העיניים לפרשנות שלהם על המציאות, הוא שהביא לידי הוצאת הדיבה. הרי הם היו במעמד יציאת מצרים, חזו בחוזקו של הקב"ה והיו מודעים לעובדה שהוא הבטיח להם את הארץ הזאת. ועדיין, החרדה מפני המראות המפחידים שהם חזו בהם הביאה אותם להתעלם מההבטחה ולבחור להאמין לפרשנות שלהם על המציאות. סיום התיאור שלהם "והיינו בעיניהם כחגבים" מעיד על גודל הבלבול בו הם היו שרויים.

מאין אתם יודעים כיצד נראיתם בעיני הענקים? שאלתם אותם? ביררתם? או שזה בגלל שהרגשתם כה קטנים וחסרי חשיבות אז נדמה לכם שכל העולם גם כן חושב עליכם ככה? ואולי זה באמת נכון. אולי כשאנחנו חושבים משהו על עצמנו זה ניכר ומשפיע על דעתם של אחרים.

אין ספק שאנחנו נוטים לנחש מה אחרים חושבים עלינו בלי לברר אם זה אמיתי. לא פעם אנחנו חושבים "הנה, היא לא מעריכה אותי בכלל. חושבת שאני לא מבינה כלום", "הוא בטוח שאני סופר רגישה", "היא כבר סגורה עלי שאני סנובית"… מכאן ועד לשון הרע הדרך לא ממש ארוכה. גם פה הפרשנות שלנו עלולה להשפיע על ההתנהגות, וממקומנו המצומצם ליצור צורך בהתקפה כשהכל נשען אך ורק על ההשערות שלנו.

מאמרים נוספים בנושא:

אל תשפטו אותי

מדברים מאהבה

בכוח האהבה
אהבה, זה מה שצריך
הקב"ה אוהב אותנו

כי אנחנו גם וגם

מלא נקודות טובות

לשון מדממת

לראות את מה שיש

תספרו את הברכות

יום מלא צבעים

תגידו לא לפסימיות!

העונש הנורא שקיבלו המרגלים נגזר באופן ישיר מהחטא שלהם. זה עונש מוזר, ועל אף שקשה לשמוע אותו נוכל ללמוד ממנו משהו מעניין: "אמר רבי שמעון בן לקיש שמתו מיתה משונה. אמר רבי חנינא בר פפא דרש ר' שילא איש כפר תמרתא מלמד שנשתרבב לשונם ונפל על טיבורם, והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות בטיבורם ומטיבורם ונכנסות בלשונם. ורב נחמן בר יצחק אמר באסכרה מתו" (תלמוד בבלי, סוטה, לה, א').

במילים אחרות, ממש כמו בסרט אימה – נהייתה להם לשון ארוכה שהגיעה עד הטבור שלהם. ואם זה לא מספיק, אז הלשון נהייתה תולעים תולעים שנכנסו לטבור שלהם ויצאו משם בחזרה אל הפה.

אם נצליח להתגבר על הגועל שבתיאור נבין את הסימבוליות שבדבר. עוד לפני שהיה אולטרסאונד ידעו חכמים איך נראה עובר ברחם. המהר"ל מלמד ששורש האדם הוא מטבורו. משם העובר מתחיל להתפתח. כשאנו נותנים לפרשנות שלנו על המציאות להשתלט על האמונה הבסיסית, לחרדה ולדמיונות להיות שליטים על הידיעה, לתחושות הבטן שלנו להאפיל על האמונה, אז השורש נרקב ונהיה מתולע, הפה נפתח ללא בקרה והאינטראקציה הזו יוצרת דיבור נגוע שעלול להמית (בצורה זו או אחרת) אחרים ואותנו.

לעיתים, יש רגעים נדירים בהם אנו שמים לב שהמציאות שונה מהפרשנות שלנו. רגעים בהם אפשר לעצור את הסחרחרה שבראש ולומר "היי, הכל דמיונות, הבל הבלים. יש הקב"ה בעולם, הוא טוב ומטיב, וזאת האמת!".

אלה רגעים של חסד בהם אנו מכניסים את אורו של הבורא לחיינו והגילוי הקטן הזה מציל אותנו, מחייה ממש, ושומר עלינו מפני הריקבון המתולע.

וזה, אם שאלתם, הדבר שהכי כדאי לעשות כדי לרקוד את הטנגו הכי יפה של מנגינת חיינו!

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com