פרשת השבוע בהעלותך – המנורה והסנדלר

קיימים מקורות רבים ומגוונים הדנים בסוגיית 'תורה ועבודה'. יש מקורות מהם אפשר ללמוד עד כמה גדולה מעלתם של אלו העובדים לפרנסתם, ההופכים חומר לרוח, ויש המשבחים את העוסקים כל היום רק במלאכת הקודש, תורה תפילה שירות ותשבחות, שבזכותם מתקיים העולם.

כך תמצאו שאומרים (ברכות ח) 'גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים', עד כדי כך שבחו את האדם שאוהב את עבודתו ואמרו שהוא גדול יותר מירא שמים, כי הנהנה עושה מאהבה וזה מיראה, ולמרות שלימוד תורה הוא ערך עליון אמרו (אבות ב) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (=מלאכה)" – כי דווקא היגע בשניהם מתרחק מעוון, ו"כל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטילה וגוררת עוון". ממאמרים אלו ועוד רואים שחכמים שבחו מאוד את האנשים העובדים וראו במלאכה דבר מאוד מבורך. ולמעשה, כל מלאכה שאדם עושה ויש לו כוונה לעשות את העולם מקום טוב יותר, יפה ונוח יותר – מלאכתו היא מלאכת שמים.

מצד שני, מוצאים מאמרים מהם עולה שהמדרגה הגבוהה אליה יכול איש הישראלי להגיע היא מדרגה בה הוא חי כמו כהן, עוסק רק במלאכת שמים כמו שדרשו  (מכילתא) על הכתוב "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה". כתוב תֵּעָשֶׂה בצירי ולא תָעָשֶׂה בקמץ – מכאן למדו שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים. וכן אמר רבי נהוראי (קידושין פב.) "מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה". וכך גם רואה הנביא את ייעודם של ישראל "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם, וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ…" (ישעיה ס"א). כלומר, שלעתיד לא נצטרך לעבוד ובני ניכר יעשו עבודתנו ואנו נהיה פנויים לעבודת הבורא, ללמוד תורת השם ולעיין בדברי חכמה כדי לדעת את השם! לפי מאמרים אלו הייעוד של איש הישראלי הוא העיסוק ברוח בלבד.

אלא שבאמת, הכל לפי מה שהאדם – יש כאלה שמסלול חייהם הוביל אותם לעסוק במלאכת שמים, ויש כאלה שהבירור אותו הם צריכים לעשות הוא דווקא בעולם העשייה, הכל לפי התיקון המדויק שבא אדם לעשות בעולם הזה ולכל אדם בירור מסוים שרק הוא יכול לעשות. כך למשל, נגר לא מסוגל להיות מסגר, נהג אוטובוס לא יכול לחשוב על משאית, וזמר בזמר המזרחי לא רוצה לשיר אופרה, מי שאוהב הלכה נוטה פחות ללימודי קבלה, ואוהבי הגימטריאות פחות יתעסקו בפשט וכן הלאה.

זהו עניין המנורה, שהפכה להיות הסמל של עם ישראל, שהיא כולה רמז לנאמר לעיל: שלושת הקנים הימניים של המנורה מרמזים לאנשי הרוח שבעם ישראל, עליהם נאמר "אֹורֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ", ושלושת הקנים השמאליים מרמזים לעמלי הפרנסה שהם בבחינת "בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד", ופני כולם לקנה האמצעי המרמז להקב"ה – המעמיד מחבר ומקשר את המנורה כולה.

וכמו המנורה כך צריכה להתנהל האומה כולה – שיהיו כולם סביב הקנה האמצעי, להמשיך ממנו הארת אמת כל אחד לפי עניינו. כי באמת, כולם חשובים לקיום העולם. ויהיו אלו פונים לאלו – שיכירו לומדי התורה בערכם של עושי המלאכה כי בלי העלים לא יהיה קיום לאשכולות, ועושי המלאכה יכירו בערכם של לומדי התורה המקיימים את העולם, כמאמר הנביא "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי", שהתורה מקיימת העולם.

על פי זה נוכל להבין את דעתו של רבי אלעזר (מנחות צב.) הסובר שהמנורה עמדה לרוחב ההיכל כך שכל הנכנס להיכל רואה את כל שבעת הקנים, להורות על השוויון שבין העובדים ללומדים. וכך גם פסק הרמב"ם להלכה, כי לדעת רבי יהודה המנורה עמדה לאורך ההיכל, כך שלנרות הימניים קרבה גדולה יותר לקודש הקודשים. אבל לדעת רבי אלעזר בן רבי שמעון המנורה עמדה לרוחב ההיכל להורות שאין לזה יתרון על זה, ויכול העובד לפרנסתו להגיע למעלות עצומות אותם לא ישיג הלומד.

וכך מספר המדרש על חֲנוֹךְ בן יֶרֶד, צאצאו של אדם הראשון, שהיה תופר מנעלים (סנדלר) ובכל תפירה ותפירה היה מכווין לעשות נחת רוח לקב"ה, כמו שנאמר "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹוקים", שבכל מה שעשה היה מבקש שיהיה לנבראים סנדלים טובים יותר, שיהיה עולמו של הקב"ה נעים יותר, שילכו כל נועלי הסנדלים בדרכים טובות, שתהיה להם שמירה בגשמיות וברוחניות ועוד מחשבות טובות. בזכות זה זכה לדברים נשגבים ועצומים, למרות שבסך הכל היה סנדלר!