פרשת השבוע וארא – אתגר הלוי

כל יהודי הוא בחינת לוי. ולהיות לוי, זה להיות נלווה אל בורא עולם, ללכת אתו יד ביד, להיסמך עליו, לתת לו ללוות אותי, להנחות אותי, להזיז לי את הידיים והרגליים, לפתוח לי את השפתיים, לתת לו לדבר, להתפלל ולחשוב דרכי. זה נקרא להיות לוי – להתלוות אל השם כמאמר הנביא מלאכי: "לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי… אשר מִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא". לוי הוא זה שנִחַת מפני שם השם, נכנע אליו.

את דרך התמסרות זו לבורא עולם לימד אותנו לוי בן יעקב, שהוא זה שקיבל מיעקב פנימיות התורה, כפי שאומר הרמב"ם (עכו"ם א), שעוד לפני שירדו ישראל למצרים הפך שבט לוי להיות המובחר שבשבטים. ואף על פי שיעקב לימד את כל בניו תורה ורזיה, הבדיל את לוי מכל בניו ומינה אותו ראש לאחים ללמדם דרך השם ולשמור מצוות אברהם. בשל כך, לא פסק מזרעו של לוי ממונה אחר ממונה, עד שגם כשרבו הימים בגלות מצרים נשמר שבט לוי ועמד במצוות אבות. ואף מאוחר יותר – במעשה העגל, כששאל משה "מִי לַה' אֵלָי", היה המענה "וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי". וכך בכל דור, הלווים הם אלו הדבקים בבורא, מתמסרים אליו, מפנימים התורה לקרבם, עד שאין שום דבר שיכול להעבירם על דתם.

וכדי לזכות להתקרב לבחינה זו צריך לחדד את כוח הבחירה, לא להיות בבחינת "מצוות אנשים מלומדה". וחידוד כוח הבחירה, זה אומר שגם אחרי שאני בוחר בדברים הטובים, בדברים הערכיים, בערכי הקודש של תורת ישראל, עלי להזדהות עם הבחירות הטובות שלי, להעצים אותן, להתאחד איתן, לא לעשות את מה שאני עושה רק בגלל שכך צריכים לעשות, אלא להסתכל בשכל של כל דבר ולהגיע לפנימיות הדברים. זה נקרא להיות לוי – להסתכל בפנימיות, כי הלויים הם סוד הניגון, והניגון הוא כנגד עולם הטעמים.

לכל יום ואדם יש את הניגון המיוחד שלו…

והעניין, שהתורה נחלקת לפרדס, יש בתורה את חלקי הפשט שלה, חלקי הרמז והדרש, ויש הרובד העמוק שלה, ורובד זה הוא עולם הניגון של התורה והוא כנגד טעמי התורה, וכשאדם הוא בבחינת לוי, כלומר שהוא נלווה אל השם, התורה מתנגנת דרכו כמו צליל מיתר שמתנגן, ובדרך זו הוא ממשיך את האור האלוקי על עצמו ועל סביבתו, בבחינת "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי". וגם סביבתו הקרובה אליו מתענגת מניגוני דבריו טעמיו רמיזותיו, כי כל מהותו נלוות אל השם.

בכל יום אנו צריכים לכוון את כלי הנגינה מחדש, כמו להקה שעשתה הופעה ביום א ומכוונת את כליה מחדש בהופעה של יום ב, כי כל הופעה זה עניין חדש – תפאורה חדשה וקהל חדש, כך האדם צריך לכוון מיתריו בכל יום, מה שהיה אתמול לא רלוונטי, בטח לא מה שיהיה מחר, לכל יום יש את הניגון שלו, ולכל אחד ואחד ניגון מיוחד משלו. וכשכל אחד מחזק בחינת לוי שבקרבו נעשה מבין כולם ניגון של הלב.