פרשת השבוע ויחי – אושר ודבק האחדות

כל אחד מחפש לחיות חיים טובים, זו שאיפתו הבסיסית של כל נברא. אלא, נראה שהחיים הטובים לא מושגים לכל ומי שכן חי חיים טובים טועם את הטוב הזה רק לפרקים. לרוב בני האדם יש רק זיכרונות של שעות וימים של אושר, אך רוב עתותיהם כרוכות בקושי ובעמל, כמאמר הכתוב "אָדָם יְלוּד אִישָּׁה, קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז". כלומר, שמצד היותו קרוץ מחומר גס רעותיו רבו מטובותיו! ובכל זאת, כמיהתו הפנימית התמידית של כל אדם היא אל האושר ומוכן הוא לטרוח בעמל רב בשביל רגעים ספורים של טוב.

בהתבוננות מעמיקה על התופעה נגלה דבר מרתק, רגעי האושר של רוב ככל בני האדם תלויים בחוויה של אחדות – הן אותם רגעים שאדם חווה בהווה, והן אותם רגעים שהוא משחזר מעברו, מימי ילדותו – אם יבחן את כל אותם רגעים יראה שכולם קשורים לחוויה אחדותית, רגעי אחדות משפחתיים, שכולם שרו יחד או יצאו לטיול, בנו סוכה או עשו כל פעילות אחדותית אחרת.

אחרי שהתברר לאדם שהחיים הטובים תלויים באחדותיות, עליו לשים מגמת פניו לעבר זו התכלית – לבקש שלום ולרדוף אותו, כי שם ורק שם ימצא אושר ונחת, באחד, כי האחד הוא תמיד טוב, באחד אין מחלוקת. זו התכלית הגדולה שבכל התכליות, כמו שאומר רבי נחמן מברסלב, "לעתיד יהיה אחדות גמור, שיהיה כולו הטוב והמטיב". כלומר, שלעתיד לבוא – שהוא זמן שכל אדם יכול להתחבר אליו גם בהווה כפי הגדלת דעתו, לא יחיו עוד את הפיצול של שמאל ימין, לבנים שחורים, אשכנזים ספרדים, עניים עשירים וכדומה, אלא כל הפעולות המשתנות יתברר מוצאם האחדותי בכזאת בהירות ויהיו נכללים כולן באחד, שעל זה נאמר "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

ועל מנת לקרב תכלית זו, היינו בשביל להגדיל את הדעת כבר בהווה, צריכים להפחית בתרעומת ותלונות על המציאות. המתכון העיקרי להגדלת הדעת ולחיות חיים טובים ומאושרים יותר ויותר רגעים הם חיים של קבלת המציאות בצורה אחדותית, לחבר את כל המציאות לרצונו יתברך, לאחד – "ככה ה' רצה", אפילו שעל פניו נראית המציאות אחרת, כי כשאדם מתלונן על המציאות, אפילו אם תלונותיו מוצדקות, שכינה מסתלקת ממנו, כלומר שחייו נעשים קשים וכבדים.

זה מה שקרה לבחיר אבותינו, שמציאות חייו אכן לא הייתה פשוטה כלל וכלל. רק לחיות עם עשיו בבית זה כבר טראומה שמלווה את האדם כל חייו, ואחרי זה העושק שעשק אותו לבן, והמלחמות בין ילדיו, ויותר מכל צערו על יוסף אהוב ליבו – כל הדברים הללו גרמו לכך שימיו היו שבעי רוגז, כמו שהוא עצמו אומר לפרעה "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ".

אך הוא הגיע להשלמה ולשמחה דווקא בארץ מצרים, כי זה היה הזמן היחיד שהיה לו שלום בבית, שלום בין האחים, שזה כאמור הדבר שהכי הרבה מביא לאדם אושר, לראות את משפחתו מאוחדת, או לחוות חוויה אחדותית אחרת. כי גם כשאדם חווה רגעי אושר כשהוא לבד חוויה זו היא חוויה אחדותית, כמו שאדם יכול לחוות בהתבודדות, שמקור האושר שלו הוא זה שהוא מתמזג עם הבריאה והבורא כאחד.