פרשת השבוע ויצא – “וירא והנה באר בשדה”
פרשת השבוע ויצא - כח הרצון - מהו סוד ההצלחה? זוהי אחת השאלות הנשאלות ביותר בכל מקום ובכל זמן. כל אדם רציני – בין איש ובין אישה, נער וזקן, לכולם יש אותו!
פרשת ויצא
כח הרצון
מהו סוד ההצלחה? זוהי אחת השאלות הנשאלות ביותר בכל מקום ובכל זמן. כל אדם רציני – בין איש ובין אשה, נער וזקן, בין אם הוא עוסק בלימודים או בין אם הוא מן המתעסקים בשאר ענייני העולם ישאל: מהו סוד ההצלחה? במה עלי להצטייד כדי שאצליח במשימתי? מטבע הדברים, התשובה לשאלה זו צריכה לכאורה להיות מותאמת לדבר שבו חפצים להצליח בו. אך האמת היא שישנם דברים המהווים יסוד להצלחת האדם בכל עניין.
כאשר יעקב יצא מבאר שבע והלך לחרן, הפרידו ארבע-עשרה שנה בין צאתו מבית אביו לבין הגיעו לחרן. באותן ארבע-עשרה שנים, אומר רש"י על פי חז"ל: נטמן יעקב בבית עבר (רש"י סוף פ' תולדות). על אורח חייו באותן שנים אין לנו דברים מפורשים בתורה, ובכל זאת מוצאים חז"ל פתח צר שדרכו אפשר להציץ ולקבל מושג על שקידתו והתמדתו בבית עבר. על הפסוק: "וישכב במקום ההוא" אומר רש"י: "לשון מיעוט, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה" (בראשית רבה סח, יא). הגר"ח שמואלביץ מדייק מדברי רש"י שבמשך כל י"ד השנים לא רק לא ישן על מיטה, אלא גם על רצפת אבן לא ישן. כי "במקום ההוא" רק רצפת אבן היתה לו, ושינה כזו ישן כאן בפעם הראשונה מזה י"ד שנה. זאת אומרת שכל הזמן היה שקוע על תלמודו ולמד עד כלות כוחותיו. ואף שאמרו חז"ל: האומר שבועה שלא ישן מלקין אות ויישן לאלתר, לפי שאין האדם יכול לחיות ג' ימים ללא שינה – יש להניח שמפעם לפעם נמנמם, אך לשכב לישון לא שכב!
אם כן, כיצד הצליח לעמוד בזה? האם זה מעשה נסים? אומר הגר"ח שמואלביץ שלא היה זה נס, אלא סוד גודל כוחו של האדם!. הבעיה שלנו כבני אדם שאין אנו מנצלים את הכוחות האצורים בנו אבל כאשר אדם יאמץ את כל כוחותיו, יראה שהוא מסוגל להרבה מעבר למה שנדמה לו שזה גבול יכולתו וכוחותיו.
ה"חפץ חיים" ביאר כי בבפסוק: "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תהילים קיט), מעיד דוד המלך על עצמו שהוא עוסק בתורה מתוך תחושה הדומה לאדם המוצא שלל. דוד המלך רצה לומר בזה שהוא דומה לאדם היודע שבמקום מסויים הוטמן אוצר של אבנים טובות ומרגליות ועומד לרשותו זמן מוגבל כדי לחפש את השלל ולאסוף אותו. ברור שאם זה לא ינום ולא יישן אפילו רגע אחד, וינצל כל רגע כדי לחפש ולאסוף אוצר זה. זהו ההסבר ליכולתו המפליאה של יעקב אבינו ללמוד ארבע-עשרה שנה ברציפות ללא שכיבה לישון, כי קיבץ כל כוחותיו שהיו טמונים בו.
בהמשך פרשת ויצא אנו מוצאים גילוי נוסף על כוחות גדולים אצל יעקב אבינו. כאשר הגיע לחרן, ראה עדרי צאן רובצים ליד הבאר. לשאלתו מדוע אין הרועים משקים את הצאן, הראו לו את האבן הגדולה המונחת על פי הבאר, ואמרו: "לא נוכל, עד אשר ייאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר". ומיד אחרי שהגיעה לשם רחל נאמר: "ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר". מפרש רש"י: "כאדם שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול".
מהיכן נבע כוחו הגדול? האם היתה זו גבורה גופנית, או שמא גבורה מסוג אחר? בדברי הפייטן בתפילת הגשם אנו מוצאים לכך תשובה – שם נאמר על יעקב אבינו: "ייחד לב וגל אבן מפי באר מים". הרי שגבורתו נבעה מייחוד ליבו, ומהו ייחוד לב? ריכוז כח הרצון השוכן בלב, מתוך החלטה נחושה שהוא מאוד רוצה, מוכרח ומסוגל לעשות ולבצע. כך מגלים את הכוחות הטמונים, הנעלמים מעינינו בדר"כ. הם נעלמים משום שאנו עצלים, ואיננו דורשים מעצמנו למצות את כל יכולתנו. במלים אחרות: חסר כח רצון. ליעקב אבינו היה כח רצון גדול וכביר, בעזרתו גלל את האבן, ומכוחו עשה לילות כימים במשך ארבע-עשרה שנה.
כאשר יש כח רצון אפשר להצליח במידה רבה מאוד!!! ככל שתגדל השאיפה להצליח מתוך אמונה כנה ביכולתנו לעשות זאת, תאיר ההצלחה לנו פנים. נמצא שיש כאן מעין מעגל קסמים: הרצון מעורר אותנו לשאוף ולהאמין שביכולתנו להגיע להישגים גבוהים, וכאשר אנו מחזקים את האמונה ביכולתנו, קל לנו יותר להגביר את הרצון.
יכולת העשייה
אחרי שהבנו את סגולת כח הרצון, אנו מגיעים למושג נוסף – יכולת העשייה. גם דבר זה נוכל ללמוד מיעקב אבינו. הגמרא במסכת חולין (דף צא:) מדייקת מלשון הפסוק: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", שמדובר כאן שהגיע כבר עד חרן. ומקשה הגמרא: הרי בפסוק הבא נאמר: "ויפגע במקום וילן שם", ומשמע שעדיין לא הגיע לחרן. ומתרצת הגמרא שכאשר הגיע לחרן, אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי, ואני לא התפללתי? כד יהיב דעתיה למיהדר, קפצה ליה ארעה (=כאשר החליט לחזור, קפצה לו הארץ), מיד – "ויפגע במקום". אם כן תמוה הדבר, מדוע חיכה הקב"ה עד שיגיע יעקב לחרן, ורק אז החזירו על ידי קפיצת הדרך? מדוע לא עורר את יעקב להתפלל במקום שהתפללו בו אבותיו, מיד כשעבר שם בראשונה? יסוד גדול לומדים אנו כאן: "הבא ליטהר מסייעין אותו" (שבת קד.). רק כאשר ישנה התעוררות מצד האדם והוא בבחינת "בא ליטהר", אז באה הסייעתא-דשמיא. כלומר: הצעד הראשון צריך לבוא מצד האדם. ולכן כל זמן שיעקב לא התעורר מעצמו לא עוררו אותו משמים.
לומדים אנו דבר נוסף וחשוב, שהצעד הראשון הנדרש מהאדם יכול להיות קטן ביותר. חז"ל מלמדים אותנו: "פתחו לי פתח כפתחו של מחט" – אף כאן די היה ב"יהיב דעתיה למיהדר"! החלטה גרידא כבר זימנה לו סייעתא דשמיא שלא כדרך הטבע, והוא זכה לקפיצת הדרך. וכשהגיע למקום שינה הקב"ה סידרי בראשית והחשיך את היום מוקדם יותר, כדי שיעקב יישן במקום ההוא ויזכה להתגלות ה' בחלומו. ובהתגלות זו (של הסולם והמלאכים) הבטיח לו הקב"ה דברים נשגבים הנוגעים לו באופן פרטי ולעם ישראל לדורתיו. את כל זה היה מפסיד, לכאורה, אלמלא התעורר לשוב, ולכל זה זכה על ידי החלטה לשוב על עקביו.
אם אנחנו היינו נמצאים במצב כזה, סביר להניח שהיינו אומרים שבפעם הבאה שנעבור ליד מקום אבותינו נעשה השתדלות להתפלל, ובפעם הבאה לא נחמיץ את ההזדמנות. אולם לא כך נהג יעקב אבינו, אדם העובד את ה' מתוך רצון יוקד להגיע לדרגות הגבוהות ביותר שניתן להשיג, אינו נרתע מקשיים, ומיד כשכיליותיו מייסרות אותו על שלא התפלל במקום שהתפללו בו אבותיו, הוא מחליט לחזור לשם ללא דיחוי. החלטה ברורה כזו מהווה פתח כפתחו של מחט ומקנה לאדם את התואר של "הבא ליטהר", ומכוח זה יעקב אבינו זכה לסייעתא דשמיא במידה גדושה ביותר.
אם כן, זהו סוד ההצלחה. עם רצון אמיתי מגלים את הכוחות הטמונים בנו, ועמם יכול כל אדם לבנות עולמות רוחניים אדירים. כאשר רוצים באמת ומתחילים לפעול בהתאם לרצון, זוכים לעזרה משמיים. מאידך גיסא, ייתכן מצב שבשמים מכינים עבורנו אוצרות גדולים ועצומים של עזרה, ואנו מחמיצים את ההזדמנות הניתנת לנו. זה מה שכמעט קרה ליעקב לאחר שחלף בפעם הראשונה במקום שהתפללו בו אבותיו, אולם החלטתו לשוב היא שהצילה אותו. החלטה זו מלמדת אותנו לדורות, לעיתים רק חוט דק מפריד בין סכנת הכישלון ח"ו, לבין ההצלחה הגדולה – הכל תלוי ברצון!
ההכרה בבורא ובחסדיו – יסוד לעבודת ה'
אילו היינו נשאלים מה לדעתנו, הדבר שהוא עיקר חפצו של הקב"ה בעולם הזה, בוודאי שהיינו מעלים כמה אפשרויות, והיו לנו כמה התלבטויות, אך לא לרמב"ן שהשיב על שאלה זו בדרך הבאה: "ואין לעליון בתחתונים חפץ, מלבד זה שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו". דבר זה אומר דרשני. במה מתייחדת ההודיה מכל שאר ענייני עבודת ה', עד שייאמר עליה שאין לקב"ה חפץ בעולם הזה מלבדה? התבטאות נמרצת זו של הרמב"ן, מעוררת תמיהה על חשיבותה הרבה של ההודייה לה' כפי שמציג הרמב"ן.
הודיה והודאה
ההודייה הראשונה המוזכרת בתורה היא הודייתה של לאה, שאמרה אחרי לדתה את יהודה: "הפעם אודה את ה'" (בראשית כט). יהודה הוא בנה הרביעי של לאה, למה רק עכשיו להודות לקב"ה? רש"י עונה: "שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות". פירוש זה מעלה קושי נוסף: וכי רק על "יותר מחלקי" מודים לה'? צריכה היתה להודות גם על שלושת בניה הראשונים, גם אם זהו החלק המגיע לה? חז"ל אומרים: לא תפסה פלך הודייה, ועמדו הימנה בעלי הודייה. יהודה – "ויכר יהודה, ויאמר: צדקה ממני". דוד המלך אמר: "הודו לה' כי טוב", דניאל אמר: "לך, אלה אבהתי, מהודא ומשבח אנא". – איזה קשר יש בין הודאתו של יהודה שהיתה הודאה באשמה ושאר ההודיות, לבין הודיית לאה שהיא הודייה על הטוב שנעשה עמה? הרב דסלר זצ"ל ב"קונטרס החסד" אומר: שאמירת "תודה" מקפלת בתוכה הכרה בקבלת הטובה. לפיכך אין להתפלא מדוע מייחסים חז"ל את הודאת יהודה להודיית לאה. כי הגבורה הנפשית הנדרשת כדי להודות לנותן על נתינתו, היא מעין הגבורה הנחוצה כדי להודות באשמה. מכאן נלמד לכל ההודיות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו: מהות ההודייה היא: הכרה בעובדה שנתקבלה הטבה מאת המיטיב.
ההודיה לה' – יסוד
מכאן נבין מדוע מגדיל הרמב"ן כל כך את חשיבות ההודייה, עד שאמר שאין לעליון בתחתונים חפץ מלבדה. כי אם היתה ההודייה מחווה נימוסית גרידא של אמירת תודה, היה מקום להתפלא על דבריו. אולם להודייה לבורא עולם במובן של הודאה על שני חלקיה, ישנה בודאי חשיבות ממדרגה ראשונה. כי ראשית כל יש כאן גילוי מלכותו יתברך, ובעניין זה כתב הרמח"ל בספרו "דעת תבונות": "תכלית כל הבריאה וכל המאורעות הנעשים בה, הוא גילוי מלכותו וייחודו יתברך". תפקידו הייחודי של עם ישראל הוא להכיר בגדולת הבורא ולספר תהילתו, כפי שאומרים בזמירות לשבת: "ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו, להללו ולשבחו ולספר הודו". כאשר אדם חי בתחושה עמוקה של קשר של קיימא עם בוראו ונותן לכך ביטוי על ידי ההודייה, הוא מקיים את עיקר חפצו של העליון בתחתונים.
ואכן, מצביע הרמב"ן על כך ש"כוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו" – לכל המצוות המלוות אותנו יום-יום יש מטרה משותפת – להביא אותנו להודות לה' – אל ההודאה. גם בנוגע לתפילה, אומר הרמב"ן, שעיקר מטרתה הוא להודות לה'. כך למעשה נוצר הקשר של היהודי עם הקב"ה, והוא הולך ומתהדק על ידי ההודאה החוזרת ונשנית.
ההודיה – יסוד התפילה
אומר הרמב"ן בדברים שכתב בעניין חשיבות ההודייה בעיני הקב"ה: "וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי כנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום שבו יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו". – הסמ"ק בענין התפילה (מצווה יא) מבאר: "וכשיתפלל, אם יבקש דבר, אל יצפה לומר: מחמת תפילתי, יביא לי הקב"ה שאלתי. כי זה מהדברים שאמרו חכמים (ברכות נה.) שמזכירים עוונותיו של אדם. אלא יחשוב שהקב"ה יביאנו בחסדו. ומה שאני מבקש ממנו, כדי להזכיר אל ליבי כמה אני משועבד לבוראי, שאני צריך ממנו מזה ומזה, ואין זולתו יכול להביא ולעשות שאלתי". – הסמ"ק מגדיר כאן בדבריו הקצרים שני דברים חשובים בתפילה:
א. מבוא לתפילה – לעולם לא יגש האדם לתפילה מתוך ציפיה של "מחמת תפילתי יביא לי הקב"ה שאלתי", אלא הגישה הנכונה היא – יחשוב שהקב"ה יביאנו בחסדו. ז"א: לי לא מגיע כלום, וכל תקוותי נשענות רק על בורא עולם וחסדו, שתחילה יפתח את פי לשאת אליו. – ותמצית נושא 'מבוא לתפילה' הוא תחילת הפסוק: "ה' שפתי תפתח".
ב. מהות התפילה – מטרת העלאת התפילה לפני הבורא יתברך אינה אלא כדי להזכיר לעצמנו עד כמה אנו תלויים בו, ושאין מלבדו מישהו היכול לספק את כל צרכינו. שעת התפילה, היא זמן של עיון בריבוי טובות המקום עלינו, ובזה אנו מעמיקים את ההכרה בבורא, בחסדיו ובחובת שעבודנו אליו. – תמצית נושא 'מהות התפילה' הוא סוף הפסוק: "ופי יגיד תהילתך".
אם כן, מהות התפילה היא ההכרה בטובות ה', והמבוא לתפילה הוא החלק של ההכרה שהכל חסד. כשם שההודייה על העבר הינה הודאה בבורא ובטובתו, כך גם הבקשה על העתיד.
עיני ה' אל המייחלים לו
לתפילה כח עצום לעורר רחמי שמים עבורנו, מדברי הסמ"ק נבין שהיסודות שהניח לנו הסמ"ק בדבריו, הם הסולם המוצב ארצה אשר על ידו יעלו תפילותינו אל ראשו המגיע השמימה. אנו פונים לבורא עולם בבקשה שיתחסד עמנו, ומדגישים שההכרה בחסד היא הבסיס לפנייתנו אל ה'. איננו באים חלילה בתביעה בסגנון של "מגיע לי", אלא מיחלים לחסדיו. הכלל הוא, איפוא, שכאשר אנו מבססים את תפילותינו על המבוא לתפילה אשר לימדנו הסמ"ק, אנו באים מתוך הכרה ברורה ש"קב"ה יביאנו בחסדו" ובעזרת גישה זו, אנו מעצבים את גוף התפילה, דהיינו מהות התפילה ויוצקים תוכן של העמקת הרגשת התלות בבורא ובידיעה שאין זולתו. עצם פנייתנו לקב"ה שישמע קולנו, מביעה את הכרתנו בהיותנו תלויים בחסדי הבורא יתברך, והיא המפתח והזכות לקבלת משאלותינו – "אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו".
יעקב / לבן (ליקו"מ ח"א , יב)
רואים אנו שעל פי רוב הלומדים חולקים על הצדיקים ודוברים עליהם עתק בגאווה ובוז, אך את כל זה מכוון ה' יתברך, כי יש בחינת יעקב ולבן.
יעקב – הוא הצדיק המחדש חידושים מהתורה ולומד תורה לשמה וטובו גנוז ושמור וצפון לעתיד, כמו שאמרו חז"ל (עירובין כב.): למחר לקבל שכרם ועל שם ששכרו לבסוף, על שם זה נקרא יעקב לשון עקב – כי שכרו לבסוף.
לבן – הוא תלמיד חכם בחינת שד – שתורתו להתייהר ולקנטר, ותלמיד חכם כזה נבלה טובה הימנו.
"ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא" (ליקו"מ ח"א, יב)
כשלומד הלמדן חידוש של הצדיק, היה ראוי לו לחזור בתשובה, אם כן איך מניחה התורה שבעל-פה את הלמדן ללכת ברשעתו? התשובה היא: "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא" (בראשית כח) – שהצדיק אומר התורה שבעל- פה אומר אותה בחינת : "צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בם" (הושע יד) – כי אם ברמאות אז: "אחי אביה הוא" שזה בחינת: "פושעים יכשלו בם. אולם אם בחינת אמת אז: "בן רבקה הוא" – הכשרה בחינת צדיקים ילכו בה.
ולא עוד: "ותרץ ותגד לאביה" – היינו זאת הבחינה של פושעים יכשלו בם – כי בא לו בנקל ביותר, בריצה. כמו שאמרו חז"ל (סוטה כא:) – 'אני חכמה שכנתי ערמה' – ברגע שאדם לומד תורה נכנסת בו ערמימיות וזה בחינת: ותרץ – כאדם שרץ במהירות ובנקל, ואז: "ותגד לאביה". התורה אומרת ללמדן ערמימיות והיא באה בנקל ובמהירות יותר, כי הקדושה צריכה סיוע מלמעלה, כמו שנאמר – הבא ליטהר מסייעין לו, אך ערמימיות פותחין – יש בה הרבה פתחים ובאה לאדם בנקל, כי מי שהולך בדרך זו פותחים לו את כל הפתחים.
"ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (ליקו"מ ח"א, כד)
פרנסה בלי טורח הוא בחינת לחם מן השמים, וזה נעשה על ידי תיקון הכללי שהוא תיקון הברית.
פרנסה בטורח ובכבדות הוא מחמת שאדם לא תיקן את קילקול פגם הברית.
יעקב שהיה מתוקן בברית על ידי תיקון כללי אמר בתחילת ברכתו לבנו ראובן: "ראשית אוני" (בראשית מט), על כן ביקש – "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (בראשית כח) – כי זה תלוי בזה, הפרנסה תלוייה בבחינת בגדים לבנים, כי פגם הברית הוא פגם כלליות הגידין וזה בחינת פגם הבגדים.
ולכן: לא תאכלו – שהפרנסה תהייה בטורח.
לא תנחשו ולא תעוננו – שהם גורמים לבחינת נחש ושליטת השפחה בישא הרעה, שהיא עת רעה.
לא תנחשו – לא לגרום חס ושלום את משיכת הנחש.
לא תעוננו – לשון עת רעה, לא לגרום שליטת העת הרעה.
על ידי שישמור כל זאת, שזה בחינת תיקון הברית, יזכה ללחם לאכול ובגד ללבוש – פרנסה בלי טורח.
"אסף אלוקים את חרפתי"
א. ליקו"מ ח"א, לד:
צריך כל אדם לדבר בינו לבין קונו כדי שיאיר בו בחינת נקודה – "פי ידבר חכמות", ולבטל עורלת ליבו והאהבות הרעות. צריך אדם גם לדבר עם חברו בעיניין יראת שמים כדי לקבל התעוררות בליבו מהנקודה שיש בחברו יותר ממה שיש בו, כמו שכתוב: "ומקבלין דין מדין". וכל הנקודות האלו, שיש בכולם הם ענפים היוצאים מהצדיק שהוא כלליות כל ישראל, ומלכתחילה כולם צריכים לקבל מהצדיק ואח"כ איש מרעהו. על ידי כך תתבטל עורלת הלב והאהבות הרעות, וזה שנאמר: "על כל פשעים תכסה האהבה", כי שם שורה אהבה קדושה.
לכן, כשנולד יוסף הצדיק אמרה אימו רחל: "אסף אלוקים חרפתי" – כי כשנתגלתה הנקודה ששם יש אהבה קדושה אז נתבטלה העורלה, וכתוב עוד בעיניין יוסף (בראשית מה): "כי פי המדבר אליכם" – פירש רש"י: כפי ליבי, היינו שהאיר הנקודה שלו בלב כל ישראל.
נמצא איפוא, שבעזרת ההתקשרות לצדיק, ההארה בלב והתעוררות הלב על ידי הנקודה המאירה יכול איש להאיר בלב רעהו ולעוררו ואף את עצמו, על ידי שמדבר עם קונו בחינת: "פי ידבר חכמות" ויסיר מליבו את העורלה.
ב. ליקו"מ ח"א, פב:
הנה נודע שיש שלוש קליפות טומאה: רוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת – והן בחינת עורלה בלב. וכל החרפות הבאים לאדם באות מקליפות אלו, כי עיקר החרפות באות מהעורלה. לכן, כשנולד יוסף אמר רחל: "אסף אלוקים את חרפתי" – כי בהתגלות יוסף שהוא בחינת קדושת הברית נאספו החרפות, דהיינו שלוש הקליפות הנ"ל.
"וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבוא על שכרי" (ליקו"מ ח"א, סד)
כדי שתוכל הבריאה להתהוות בחלל הפנוי, צימצם הקב"ה, כביכול, אלוקותו, כי אם לא היה עושה כן לא היתה יכולה הבריאה להתהוות, כי עיקר כלל הבריאה היתה בשביל לגלות גודל רחמנותו של הבורא יתברך, כי הרחמנות היא שורש כל הבריאה.
כדי להבין זאת, שבאמת בחלל הפנוי יש אלוקות ואף על פי כן החלל פנוי, זה נעשה על ידי קבלת השכר לעתיד לבוא, כמו שכתוב: "וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבוא על שכרי" (בראשית ל), כי עיקר קבלת השכר לעתיד הוא, שישיגו השגות ויבינו את מה שלא ניתן היה להבין בעולם הזה.
צדקתי – בחינת לבוש – "צדק לבשתי" (איוב כט), שאז ביום המחר שיהיה קבלת השכר יתגלה סוד הלבושים, שהוא צמצום החלל הפנוי ויתגלה הניגון והזמר שעל ידו יתבטלו כל האפיקוריסות.
"כי כל העושר אשר הציל אלוקים מאבינו לנו הוא ולבנינו" (ליקו"מ ח"א, סט)
דע, כי כל הגוזל את ממון חברו בזה הוא גוזל ממנו בנים, כי עיקר הממון של האדם בא על ידי בת-זוגו, כי על ידי אור נפשה מזה בא לו הממון. וזה האור הוא בחינת ממון, והממון בא ממקום הנפש, ונפש היא בחינת נקבה – לכן על ידי בחינת הנקבה שהיא בת זוגו, על ידה בא לו הממון.
כל אדם ואדם כאשר הוא בא לעולם, הוא בא עם בת-זוגו המיוחדת לו ועם סכום ממון הקצוב לו שיהיה לו בזה העולם וכמה פירות – דהיינו בנים שיהיו לו בזה העולם, וכל זה הוא בחינת אילן, ענפים ופירות.
אם כן, כשאדם גוזל מחברו ממון הוא גוזל ונוטל ממנו ענפים של האילן ופירותיו שהם בניו ובנותיו, על כן אמרו רחל ולאה: "כי כל העושר אשר הציל אלוקים מאבינו לנו הוא ולבנינו" (בראשית לא) – לנו ולבנינו דייקא! כי עיקר העשירות הוא על ידי האישה ובה תלויים הבנים והבנות, וזה הסוד שאמרו חז"ל (ב"ק קיט) – הגוזל את חברו, כאילו גוזל ממנו נפש בניו ובנותיו.
"ועיני לאה רכות" (ליקו"מ ח"א, רכו)
מה שהרשעים על פי רוב מזמרים ניגונים של יללה ועצבות, כי הם בחינת נשמת ערב-רב, ואמא של ערב-עב היא הלילית שהיא מיללת תמיד, על כן הם עושים ניגונים של יללה, ומה שדרך בני אדם להימשך אל הניגונים הללו הוא יניקתם, בחינת: "ועיני לאה רכות" (בראשית כט) – על ידי בחינת קילקול הראות (אור הראיה).
עיקר הניגון הוא בחינת שבט לוי שהיו מנצחים בשיר. ושבט לוי הם מבני לאה וכשנולד לוי אמרה לאה: "הפעם ילוה אישי אלי" – כי על ידי שנולד לוי שהוא מצד הניגון על ידי זה ילווה וימשך אליה עם כח. כי התחברות שני הדברים הוא על ידי כח הניגון וכלי-שיר. לכן, כשמזמרים ניגונים אלה בשבת מעלים אותם ומתקנים אותם, כי בשבת נשלם האור ונתתקן קילקול הראות.
"ויברך ה' אותך לרגלי" (ליקו"מ ח"ב, ד)
יש חיות רעות דורסים וטורפים שהם חכמי הטבע, והם טורפים רבים מבני עמנו שהולכים אחריהם שולל. ולדברי חכמים אלה הכל נעשה על פי הטבע, חלילה, וכשהם מתגברים אז קול שאגתם עולה ומתגבר.
הכנעתם של חיות אלו, היינו חכמי הטבע, הוא על ידי חכם גדול שבקדושה שיכול לקשר כל הרצונות בשורש הרצון, וצריך לקשר כל הרצונות שיש בעולם לשורש הרצון, ועל ידי זה הוא מתגבר ומכניע וסותר דעות חכמי הטבע שכופרים ברצון. אולם כנגד זה יש בחינת מצח הנחש, שהוא שורש חכמת הטבע, כי כפי שאמרנו – לכל דבר יש שורש, כך גם לגלית שהיה כופר בכל ורצה להראות כל הסיבות שהן על פי הטבע, לכן נאמר עליו: "ומצחת נחושת על רגליו" (שמואל א), וזה עניין 'רגליו' שנאמר (בראשית ל) – "ויברך ה' אותך לרגלי" – בסיבתי, יעקב אמר ללבן שהקב"ה היה מסבב אליו (ללבן) את הברכה על ידו ובסיבתו (של יעקב). נמצא שרגל היא בחינת סיבות, יעקב תלה כל הסיבות (הרגל) בקב"ה לעומת גלית שתלה כל הסיבות במצח הנחש, בחיוב הטבע.
י"ג תמוז התשע"ד
7/11/2014
:))))))) אין על ברסלב!!! איזה מאמר איזה מאמר אין זה אושר התעלפות ברסלב, ברשותכם אני לוקחת כמה משפטים להעתיק לקבוצה בפייסבוק בגן האמונה, למרות שאת כל המאמר כדאי להעתיק, אשרינו מה טוב חלקינו ישתבח השםםםםםםם
י"ג תמוז התשע"ד
7/11/2014
אין על ברסלב!!! איזה מאמר איזה מאמר אין זה אושר התעלפות ברסלב, ברשותכם אני לוקחת כמה משפטים להעתיק לקבוצה בפייסבוק בגן האמונה, למרות שאת כל המאמר כדאי להעתיק, אשרינו מה טוב חלקינו ישתבח השםםםםםםם