פרשת השבוע וישב – הנס האמיתי שבכד הקטן

גייסות יוון נסוגים. אלפי קורבנות, נהרות של דם, תמרות אש ועשן. מכל אלו נותרה כעת רק אדמה חרוכה, חורבות שוממות, ודממה, עדות אילמת למלחמה שהייתה. שרשרת מופלאה של ניסים ושידוד מערכות הובילה את קומץ הלוחמים הקדושים בחזרה אל שערי בית המקדש החרב. הם באו לשם, בודדים מתוך עם, האחרונים שנותרו נאמנים.
 
ממלכת האלילים הידקה את טבעת החנק סביב צוואר האומה. ירושלים הפכה עיר הבירה של מלכי יוון, אדמת הקודש חשקה שפתיים בסבל אצור, בתי הגימנסאות, התיאטראות והאיצטדיונים הפכו את ערי הקודש מרכז הסגידה לבשר ודם. המכבש היווני הציב בפני העם שתי ברירות: למות או להשתמד.
 
מתתיהו כהן גדול ובניו הקדושים פותחים במרד. מלחמת האור לעומת החושך. מאבק של אמונה ומסירות נפש מול ממלכת הטבע וההיגיון החומרי. כשמעטים הביסו רבים, וצדיקים הניסו רשעים, חזרה ירושלים אל זרועות עמה ואל חיק בניה. בית המקדש שוב בידיהם של כהנים משרתי השם, ירושלים חופשיה מעול פולחני האליל, הניצחון מזהיר ומפעים בכל קנה מדה. ובכל זאת משהו כאן בלתי הגיוני בעליל.
 
מנוצחים ישנם לאלפים ורבבות, גוויותיהם ממלאות את הדרכים, שללם צבור במחנות הנטושים, ואפילו מניין מנצחים אחד לא נמצא להרים את נס הניצחון. על תלי החרבות לא נראים בני החופש מרקדים, ובבית המקדש לא מצליחים לכנס ולו מניין מצומצם לערוך תפילת הודיה.
 
ניצחון היה, אבל המנצחים עצמם ערקו ברובם אל צד האויב, או מצאו את מותם על קידוש השם. לא היו מי שיחגגו את ניצחון מלכות השם, העם רעה כבר מזמן בשדות זרים, אהב את החיים כפי שהציגו אותם בתיאטראות, וסגד לאלילי הגוף והחומר.
 
ואז התרחש לפתע הנס.
 
במרחבי הישימון והשיקוץ, במרתפי המקדש החרב, ואחרי אלף אכזבות ופכים קטנים ופרוצים, נתקלו החשמונאים בפך אחד קטן, טהור, חתום בחותמו של כהן גדול. שריד בודד מהוד של טהרת קדומים, ויותר מזה, דרישת שלום לוהטת מאבא אוהב, שלא מניח לבניו העקשנים להיאבד במלתעות הטומאה והרשע.
 
להיות שייך לניצחון
 
שום דבר מיוחד מדי, לא הכיל בעצם הפך הקטון. לבד משהייתה בו כמות מזערית של שמן זית זך, לא היה שם שום חידוש מיוחד. מבחינה הלכתית, לא היה צורך אפילו בנס, טומאה הותרה בציבור, ומעיקר הדין, יכולה הייתה מנורת המקדש להסתפק בהחלט בשמן פחות מיוחס וטהור.
 
אבל השמן המועט בער ודלק, והאיר גם למחרת. כשחלף הלילה הראשון, והטבע הקשוח פגש שוב את הלהבה הקטנה שסירבה להיכנע לחוקיו השרירותיים, עמד שוב קיר החומר נכלם ומנוצח. והנס הזה המשיך, ובמשך שמונת ימים בערה אותה להבה, והשמן המצומצם שנמצא בפך אחד קטן וטהור, המשיך לחמם את הלב הקרוע, המורתח ממלחמות ושפלות של שנים. וכשיצאה השמועה על הנר שבוער מעבר לגבולות היכולת וההיגיון, משהו קרה גם ללבבות הקפואים. המתייוונים שנפשם שקעה כבר מזמן תחת מעטה בוץ וקיפאות יווני, חשו לפתע שייכות. שייכות לניצחון.
 
לפתע החל לזוע שריר הלב האטום, העם העייף הבין – מישהו חפץ בי. הלהבה הזעירה שהפיצה רוח טהרה בין כותלי המקדש, הציתה גם להט יהודי באלו שירשו את רוח הכפירה מאבותיהם.
 
היכן גנוז פך השמן
 
חנוכה מוקף טבעת הדוקה של פרשיות מופלאות. לכולן נושא אחד עיקרי – יוסף הצדיק. לפני ואחרי חג האמונה והניסים, מספרת התורה הקדושה על הצדיק. ליוסף הצדיק, יותר מכל אחד אחר מאבותינו הקדושים, מקדישה התורהכמה פרשיות שלמות. 
 
מי שעוקב אחרי השתלשלות העניינים, מגלה מאחורי יוסף המושל האדיר הנשיא לעמו, דרך חתחתים, סבל, ורדיפות. על דרכו של יוסף עומדת קנאה. לא מאנשים של סתם, רק מבניו של יעקב, השבטים הקדושים. משפט מוות על פי דין תורה מוטעה, ובור מלא נחשים ועקרבים. בהמשך הוא נרכש כסחורה אנושית לאורחת ישמעאלים, משמש כמשרת בבית פוטיפר, מבלה בבור כלא 12 שנים, ורק אז, לאחר שנים של סבל, כשכל עלילה משונה ושם רע הספיקו לדבוק בו, מגלה סוף כל סוף העולם את אורו הזך והטהור, הישר והטוב של המנהיג האמיתי.
 
הצדיק, זה שאורו נותן לעולם חיים וטעם. מקור האמונה והתקווה, העצה והדרך. בדרך כלל מקומו עמוק במעבה ההסתרה וההעלמה. כל רפש ודמיון, עלילה וחשד, יחפו על אורו הזך. והעיקר שלא תיגע בו יד אדם.
 
התורה הקדושה, במיוחד לאור מעשה הנס של פך השמן הפלאי, מספרת לנו על מה שקורה ממש כעת אצלנו. הצדיק גנוז, טהרה איננה מן הדברים ששוזפת העין המצויה במבט רגיל. ואם מצאת משהו שכזה, אם נפלה בחלקך זכות נדירה, וטעמת 'גישמאק' אמיתי של רוח טהרה, מתיקות וקדושה, הסיפור שלך הוא בגדר מקרה נדיר, נס.
 
קשה לממש בידיים משהו עדין, ואין לך דבר מעודן וזך, רגיש וכמעט על חושי, כמו המושג 'צדיק'. היהדות היא רוח של טהרה, מושג נדיר בין ערכי החומר של העולם הזה. מי שנושא את רוח הטהרה הם הצדיקים, אלו שזכו לנשום רוח אחרת, ולהעניק לעולם את הזכות למלאות את ריאותיו בחמצן של אמונה וביטחון.
 
העולם, מטבעו נבהל מפני מה שאיננו מובן לו. ואין לו חומר מוזר ומפתיע כמו עדינות טהורה. כשהעולם מזהה רוח טהרה, הוא נבעת וממהר לחפות עליו בכל דרך אפשרית. מסיבה זו הייתה דרכו של יוסף הצדיק אל כס ההנהגה ארוכה, מייגעת ורוויית צער. ובכל זאת, בסופו של דבר זה אירע.
 
חנוכה הוא חג של אור וטהרה. בחנוכה חוזרת ומתעוררת השייכות העדינה של היהודי בכל מקום שהוא עם אמונתו. הנרות הקדושים מחזירים הנה שוב, את רוח הטהרה שהפציעה מעל גלי הישימון והחורבן של ראשית ממלכת החשמונאים.
 
הכוח הזה, שליווה את חונכי המקדש, הוא שמתעורר כעת, ומעניק גם לנו את נקודת ההתחלה, ואת הצעדים הראשונים בחנוכת הנפש לעבודת הבורא.