פרשת השבוע חיי שרה – הדרך לגן עדן

פרשת השבוע חיי שרה - אליעזר זכה להתלבש בגוף קדוש ולהיות אחד מתשעה שזכו להיכנס לגן עדן בחייהם. יש פה מסר ברור וחזק: עלינו להתחזק באמונת חכמים!

5 דק' קריאה

הרב מנחם אזולאי

פורסם בתאריך 06.04.21

פרשה זו פותחת בפסוק המסכם את מניין שנותיה של שרה, ואילו הפסוק אחריו מציין את מיתתה. אם כך, מדוע נקראה פרשה זו "חיי שרה" ולא 'מיתת שרה'?
 
אלא שהכתוב בא ללמדנו, שהחיים האמיתיים הם לא כאן בעולם הזה החולף ועובר כחלום, אלא דווקא לאחר פטירתו של האדם, לכן ראוי הוא להיקרא "חי" כיון שהולך לחיי נצח, אם אכן סיגל לעצמו, בעולם הזה, דרך של תורה ומצוות. אנו מקבלים כאן 'תזכורת' מהכתוב שלא נשכח את התכלית שלשמה נבראנו: להתרכז בעיקר ובכל מה שיועיל לנו. לעסוק כמה שפחות בטפל ולהתמקד בעיקר – כל אחד כפי ענייניו.
 
כשנסגל דרך חיים שבה ההתמקדות תהיה על העיקר ולא על הטפל, נוכל לזכות במה שזכה אברהם אבינו, כפי שכתוב: "ואברהם זקן בא בימים", ופירשו: אברהם אבינו הביא עמו את כל ימיו כיון שאף יום אחד מחייו לא הלך לבטלה, בכל יום ויום עשה ופעל למען תכליתו עד אשר הביא איתו את כל ימיו.
 
על כך אומר הזוהר הקדוש את הדברים הבאים: כל הימים – מזמן שנברא האדם ובא לעולם הזה, עומדים בקיומם ומזהירים לאדם בכל יום שיתנהג בדרך התורה. וכשבא היום ומזהירו והאדם עושה באותו יום עבירה ח"ו כלפי אדונו, עולה יום זה בבושה ועומד לבדו בחוץ עד שהאדם עושה תשובה. אם זכה – שב היום למקומו. וכשנפקדים כל הימים שלו, אותם הימים שבהם חטא – ולא עשה תשובה, חסרים הם. חסרים ללבוש שהכין האדם לנשמתו (שהרי את הנשמה מלבישים בימים שלו).
 
לכן נאמר על אברהם "בא בימים" – שלא החסיר אף יום מלבוש הכבוד של נשמתו.
 
הדרך לגן עדן
 
את הדרך לגן עדן נלמד מהתנהגותו וממידותיו של אליעזר עבד אברהם, וכבר אמרו חז"ל: "יפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים".
 
שאלות ותהיות רבות היו לו לאליעזר על אברהם. מדוע שלח אותו לחפש אישה ליצחק בארץ מולדתו, הלא הקב"ה בפירוש אמר לו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", ואילו אברהם אומר לו: "כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק". שאלה נוספת שהטרידה את מוחו של אליעזר היתה – מדוע אברהם אינו בוחר בבתו, שהיא צדיקה וכלילת המעלות וגדלה בביתו, להיות אשה ליצחק?
 
אולם ברגע שהתגבר אליעזר באמונה שלימה ברבו וביטל את הספיקות והקושיות עליו ויצא במסירות נפש לשליחות, תיכף ומיד ראה נפלאות: הארץ 'קפצה' לו (כלומר נעשתה לו קפיצת הדרך). כמו כן הנסיון שהחליט להעמיד בפני האשה – בדיקת מידת החסד והחכמה של רבקה – הצליח, ועל ידי זה הצליח להבין שזו האשה המיועדת ליצחק, אותה ביקש אברהם אבינו לבנו.
 
אך למרות זאת, צצה קושיה חדשה ונוספת במוחו, שהרי אליעזר היה בעל רוח הקודש וראה שהבת הזאת תוליד את עשיו הרשע ("ו'כדה ע'ל ש'כמה" – ראשי תיבות: עשו) ואת הצרות הרבות שיגרמו בניו בכל הדורות. אולם ברגע שהתגבר גם על הקושיה הזו וביטלה מליבו – זכה לראות גם את הנשמה של יעקב אבינו, וכך הבין שלאחר שתפרוש הפסולת – שזהו עשו, יבוא צדיק נורא – שזהו יעקב, אשר אליו התכוון אברהם אבינו בשולחו את אליעזר לקיים את השידוך הזה.
 
והנה, לבן רץ לקראתו להרגו ולגזול את ממuנו, מיד הזכיר אליעזר שם (שם מיוחד) והעמיד את הגמלים באויר. כשראה זאת לבן מיד הכיר באליעזר שהוא צדיק ולכן שינה את דרך התנהגותו ובא אליו בנחת ובכבוד, ובשורה משמים 'נפלה' בפיו: "בוא ברוך ה'". משמים הודיעו לאליעזר: על ידי שביטלת את כל הקושיות והלכת בשליחות רבך 'בעיניים עצומות' על ידי זה זכית לצאת מ"ארור" ל"ברוך".
 
עתה עלתה בליבו של אליעזר הקושיה הקשה ביותר: אם אני ברוך, מדוע לא ישתדך אברהם איתי? הרי כל הפירוד היה בגלל שהייתי ארור, ואין ארור מתדבק בברוך, אולם עתה, כשיצאתי לכלל ברוך, הרי השידוך היקר הזה מגיע לי!" אך גם כאן התחזק אליעזר והשליך את הקושיה והמשיך את שליחותו בתמימות ובאמונה שלימה.
 
כיון שאליעזר הרגיש שהנגיעה האישית מפעמת בקרבו, הזדרז לתת את הנזמים לרבקה, סירב לאכול קודם שיאמר את דבריו, וסירב לדחות את צאתה של רבקה לדרך, כדי להשלים את שליחותו מבלי להתעכב או להתחרט.
 
"זקן ביתו של אברהם אבינו היה" – ופרשו חז"ל: זקן ויושב בישיבה. "המושל בכל אשר לו", שמושל בתורת רבו ועוד שנקרא "דמשק אליעזר", שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. (דמשק: דולה, משקה). אמר רבי שמעון: "בן יכבד אב ועבד אדוניו", עבד אדוניו זה אליעזר לאברהם שעשה כל רצונו של אדוניו והיה מכבדו, שהרי הגיע לחרן עם כסף וזהב ואבנים טובות ונראה יפה וראוי ולא אמר שהיה ידידו או אוהבו של אברהם, אלא אמר עבד אברהם אנוכי בשביל להגדיל שבחו של אברהם.
 
הרב אליעזר ברלנד שליט"א אומר בעניין זה: "מאה ושבע-עשרה שנים היה אליעזר ארור. גם כשזכה לדרגת נבואה וגם כשכל ברכותיו התקיימו. מתי הפך לברוך? כשעשה מה שרבו אמר לו, למרות שזה היה בניגוד לשכלו. בכל הפרשה כולה לא מוזכר שמו של אליעזר, אלא נאמר: "ויאמר העבד", "ויקח העבד". כשאדם מקבל ועושה את דברי רבו, אף אם זה בניגוד לשכלו, רק אז הוא זוכה לכל הישועות והופך לברוך" (עד כאן דברי הרב ברלנד).
 
אליעזר זכה להתלבש בגוף קדוש ולהיות אחד מתשעה שזכו להיכנס לגן עדן בחייהם. יש פה מסר ברור וחזק: עלינו להתחזק באמונת חכמים ולבטל את כל הקושיות שיש לנו על הצדיקים וה' יתברך, ולהתנהג בתמימות ובאמונה שלימה, או אז נזכה לתואר הנכסף "ברוך ה'".
 
כוחו של החסד
 
אמר רבי שמעון בר יוחאי: "שלושה ענה להם הקב"ה מיד בתפילתם: אליעזר עבד אברהם, משה רבינו ושלמה המלך. משה רבינו – בזמן מחלוקת קורח ועדתו, שנאמר: "ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה". שלמה המלך – כשסיים לבנות את בית המקדש וביקש שתשרה השכינה, שנאמר: "ויהי ככלות שלמה לדבר ואש אלוקים ירדה מן השמים". אליעזר עבד אברהם – "ויהי הוא טרם כילה לדבר" (לעומת "ויהי ככלותו לדבר"), כלומר לפני שסיים את תפילתו נענה, יותר מהר ממשה רבינו ושלמה המלך, מדוע? כיון שביקש אליעזר סימן במעשה חסד, לכן מצא חן בעיני הקב"ה וענה לו מיד. והדבר בא ללמדנו עד כמה אוהב הקב"ה את מעשה החסד.
 
למעשה, אליעזר יכול היה לוותר על מבחן החסד, שהרי המדרש מספר שכאשר הגיעה רבקה לבאר "עלו המים לקראתה". אם כן, אשה צדיקה כזו צריכה מבחן? אלא שידע אליעזר שהאשה העומדת להצטרף לאוהל החסד של אברהם אבינו צריכה להתאים לחסד המיוחד המאפיין את ביתו, וחסד כזה מצריך בחינה מדוקדקת.
 
רבקה עמדה במבחן. כשביקש אליעזר מים היא חשבה: אם אומר לו שתה וגם לגמליך אשקה – הוא יזרז בשתייתו היות ויודע שאני ממתינה להשקות את גמליו, לכן אמרה כך: "שתה אדוני" כדי שישתה בנחת, וכשסיים לשתות הוסיפה ואמרה: "גם לגמליך אשאב". כשהבין זאת אליעזר שמח מאוד על שלימותה במידת החסד והבין שהיא המיועדת ליצחק. ואת הכל עשתה רבקה מבלי לבקש עזרה, למרות המאמץ העצום הכרוך בהשקיית עשרה גמלים.
 
אומר הרב אליהו לופיאן זצ"ל: "לא די לעשות מעשי חסד, אלא יש להגיע למדרגה של אהבת חסד, כנאמר: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשית משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו)".
 
התבוננות במידותיו של הבורא היא המקור לחסד של אברהם ורבקה, שחרג מגבולות ההגיון והיכולת. אומר המדרש הגדול: "שלוש כיתות יושבות בצילו של הקב"ה: כת גומלי חסדים, כת בעלי אמונה וכת בעלי תורה". אומרת הגמרא: "בשלושה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה: צדקה בממונו – גמילות חסדים בין בגופו בין בממונו. צדקה לעניים – גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים. צדקה לחיים – גמילות חסדים בין לחיים בין למתים".
 
אף אנו נשתדל להיות מאוהבי ועושי החסד בגופנו ובממוננו ונהיה בבחינת "אהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלוקינו", ונזכור כי החסד הכי גדול שאפשר לעשות עם יהודי הוא לקרב אותו אל הקב"ה ומתוך כך נרבה באהבת ישראל.
 
"לפום צערא אגרא"
 
בפרשתנו, קונה אברהם אבינו את מערת המכפלה בכסף מלא כדי לקבור בה את שרה. מנין ידע סגולתו של מקום? כך אמרו חז"ל: "הקב"ה יצר את אדם הראשון, והקב"ה קברו במותו. ולא היה מי שיודע בו, עד שבא אברהם אבינו ונכנס לשם, וראה אותו, והריח בשמים של גן עדן…מיד נתאוה למקום הזה" (זוהר חדש, רות, עט, ב).
 
"עד שבא אברהם אבינו" – ומדוע בא? כיצד הגיע לשם? אף כאן, מסורת ביד חז"ל: "כשניגלו אליו המלאכים, היה סבור שהם אנשים אורחים. לכן רץ לקראתם ורצה לעשות להם סעודה גדולה. רץ להביא בן בקר, וברח לפניו בן הבקר ונכנס למערת המכפלה, ונכנס לשם (אברהם) ומצא שם את אדם וחוה שוכבים על מיטות וישנים, ונרות דולקים מעליהם וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד את מערת המכפלה לאחוזת קבר" (פרקי דרבי אליעזר, פל"ו).
 
כמה נפלאים הדברים. כמה מאירים עתה דברי חז"ל כי "לפום צערא אגרא" – כפי הטורח בקיום המצוה, כפי יגיעתנו בה, כך ירבה שכרנו. לפיכך, "הוי רץ למצוה" כי אז יזדככו הגוף והנשמה כאחד ותזכה לאור הבוקע בגן עדן.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה