פרשת השבוע יתרו – הדיבר הראשון
הדיבר הראשון מופנה באופן אישי לכל אחד מאיתנו, זו חוויה פרטית שאנו מפתחים אותה כל הזמן ובכל רגע משום שהיא פנייה אישית המהווה ערוץ פרטי וייחודי לבורא עולם.
הדיבר הראשון בעשרת פותח בנימה אישית – "אנכי ה' אלוקיך", אני לא רק אלוהי העולם, אני אלוקים שלך! ולכן לא תחליף אותי באחרים ולא תזלזל בשם שלי, תקדיש לי יום בשבוע ותכבד גם את השותפים שלי שבזכותם באת לעולם. אבל הכי חשוב, תדע שלכל אחד יש ערוץ אלי!
זה הדיבר הראשון שכולל הכל, גם את מה שכתוב בלוח השני.
לכל אחד שביל מן הצד, כמו שאומר רבי נחמן מברסלב על הכתוב, "כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלוקים" (תהלים קל"ה) – שגדולת הבורא כפי שהאדם תופס אותה אין ביכולתו לספרה לחברו. זה דבר מאוד אישי. לעולם לא תוכל לתאר לחברך את האופן המדויק בו הבורא נתפס אצלך בתודעה – כאבא, כמלך, כידיד נפש, כבלתי נתפס או כמו כל ההגדרות יחדיו.
וכן לא תוכל לספר אם התפיסה שלך היא שכלית או רגשית. וגם אם יהיה ברור לך שהתפיסה שלך היא יותר רגשית, לא תוכל להביע אותה לזולתך. חוויה זו תהיה רק שלך וכך היא תישאר לעולם. תוכל אולי לנסות להעביר רשמים ממנה וזה מה שאכן יעבור, רשמים בלבד, אך הדבר כמו שהוא יהיה תמיד אישי שלך.
יותר מזה, אפילו לעצמך לא תוכל לספר מיום ליום לפי מה שמזריח ומתנוצץ לך באותו היום, מה שעבר עליך אתמול לא רלוונטי היום ובטח לא מחר. אפילו משעה לשעה הכל משתנה, כמו שהעיד על עצמו רבי נחמן, שלא הייתה לו נשימה בלי התחדשות, כי המציאות מתחדשת בכל שנייה ורגע. כל יום יש לו את הצירופים והגוונים המיוחדים רק לו. מעולם לא הייתה אותה זריחה ואותה שקיעה או אותו צירוף עננים בשמים, מעולם לא הלך אדם באותו שדה ולא טבל באותו נחל, כי האדם הוא לא אותו אדם והנחל הוא לא אותו נחל, ואפילו הסלעים הם לא אותם סלעים, כי האדם משתנה בכל רגע וכך גם תפיסת האלוקות שלו משתנה.
מה שעבר עליך אתמול לא רלוונטי היום ובטח לא מחר, המציאות מתחדשת בכל שנייה ורגע…
וזה שאומר השל"ה (מאמר ראשון) על הכתוב, "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים" (דברים ד), שצריך אדם להוסיף השגה אישית נוספת על מה שקיבל מאבותיו ורבותיו, כפי הנרמז בכתוב "דע, את אלוהי אביך", רוצה לומר: נוסף על מה שהוקבע אמונת האלוקות בליבך מצד אביך, דהיינו הקבלה איש מפי איש, דע אתה בעצמך מצד ההשגה, כי חייב אדם לפתח קשר אישי עם ה' אלוקיו, לדעת אותו מתוך עצמו. וזהו רמז הפסוק (שמות טו), "זה אלי ואנוהו אלוהי אבי וארוממנהו". רוצה לומר כשזה אלי, שהוא אלי מצד השגתי וידיעתי, אז ואנוהו, מלשון אני והו, היינו אני והו דבוקים ביחד כביכול, כי הידיעה נתפסת בלב. אומנם כשאין לי הידיעה מצד ההשגה האישית, רק מצד הקבלה שהוא אלוהי אבי, אז וארוממנהו, היינו שאני תופס את האלוקות כדבר רם ונשגב ממני, ואני מרוחק מאתו במצפון הלב.
כללו של דבר, צריך אדם שתהיה לו התבודדות שיש בה התבוננות, לפתח קשר אישי עם הבורא, להגיע למצב שהוא מרגיש שהדיבר הראשון "אנכי ה' אלוקיך" זה דיבר אישי עבורו, כי רק בדרך זו לא יהיה לו שום אלוהים אחרים בתודעתו, והוא ייהפך למעיין המתגבר של דעת המגלה וחווה את האלוקות בכל גווני ההוויה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור