פרשת השבוע כי תישא – לשאוף גבוה יותר

הנזק היותר גדול מכניעה לתאווה הוא אובדן משאבי הנפש. אדם שלא נלחם בתאוותו מפסיד כוחות נפשו, כי התאווה מגבירה את הריכוז העצמי ומונעת את המימוש העצמי. כניעה לתאווה מסיטה את האדם מלהגיע למילוי ייעודו, להשיג את האמת כפי יכולתו, לתת מעצמו את מקסימום הטוב שבו לזולתו, שזה הוא ייעודו של אדם.

כניעה לתאווה משחיתה את הטוב, כי האדם הוא טוב מיסודו. עוד לפני שירד לעולם ונגזרה עליו גזירת "שהלא טוב יקח אותך", הוא היה בשלמות הטוב, הוא היה אחד. וככל שהוא רדוף אחרי התאוות האחדותיות הזאת מתרחקת ממנו, כי התאווה עניינה ריבוי – יש לו מנה רוצה מאתיים, ואם משביעו נעשה רעב.

התאווה מקלקלת גם את החברה וכמובן את המשפחה. לא דבר ריק הוא שהיום אחוזי הגירושין בעולם המערבי הוא אחד לשלושה. התאווה כמובן גם מזיקה לגוף, מקצרת את חיי האדם, ורוב זקנה קופצת עליו כדברי הרמב"ם. התאווה גם מרבה את הדאגות והיגונות, הקנאות והמחלוקות. וגרוע מכל, התאווה מפחיתה את הסקרנות השכלית ואת השאיפה הרוחנית. אתה לא יכול להשתוקק בכל מאודך לשוק הבשר ובד בבד לרצות להשיג דברים דקים ברוחניותם.

בקיצור, התאווה משחיתה כל חלקה טובה. וזה עניין חטא העגל הקדמון והעכשווי. חטא התאווה.

זו הסיבה שהתורה שמה לה מספר מטרות ברורות במתן המצוות. בראש ובראשונה רוצה התורה לתקן לנו את ההשקפה, לסלק מקרבנו את כל ההשקפות השקריות, כי רק על ידי תיקון ההשקפה אפשר לרסן את התאווה, ורק על ידי ריסון התאווה אפשר להתחבר לאמת הגדולה, לאמת שהיא יותר גדולה מהאמת שלך.

וצריכים לחזק ולעורר ידיעה זו בעצמנו ובזולתנו. יש לכל אדם כוח לגבור על כל תאווה, כמו שאמר רבי נחמן מברסלב – שאפילו עם מעט שכל דקדושה יכול אדם להתגבר על כל התאוות, רק שעלינו ללמוד ולדעת כיצד לנצל את המשאבים הנפשיים.

כשהחלק השלילי שבנו הופך לנחלת העבר נגיע לעתיד מזהיר וגבוה יותר…

וכידוע, ראש כל גזלני משאבי הנפש הן רגשות האשם, אלו שגורמות לאדם ללכת בעולם כמו מפסידן. ובאמת, העובדה שיש באדם תאווה גדולה מעידה על כך שיש לו שאיפות יותר גדולות מסתם חיה. אצל בעלי החיים אין תאוות, יש סיפוק טבעי של צרכיהם. והאדם, רדוף אחר התאוות, אובססיבי, אך לא בגלל שפחות הוא מהחיות אלא בגלל שבפנימיותו יש שאיפה הדוחפת אותו אל מה שמעבר, הוא חותר לקניינים שכליים ורוחניים בהם הגבול הוא האין סוף, וכשזה לא צולח, מהתסכול, כוחות נפשו מוסטים לעבר התאווה. אך אם יעצור ויתבונן יוכל לנצל מחדש משאבי נפשו לטובה.

זה לעומת זה עשה האלוקים, השכל מול הדמיון, המיעוט מול הריבוי. ויש יכולת בחירה בכל יום מחדש, לא משנה מה עברנו עד הרגע, אלא משנה מה עושים מכאן ולהבא. ואלמלא הקב"ה עוזר לנו מול התאווה – לא נוכל לה. לכן צריך כל חכם ומבין מדעתו למצוא תחבולות מלחמה, להכיר בחולשתו ולבקש עזרה ממי שיש בידו לעזור, כי אין החבוש יכול להתיר עצמו. כמו כן, טוב להתחבר למנצחים, כי התורה נקנית בחבורה וזה עובד רק ביחד.