פרשת השבוע מטות – בכוח האש והדיבור

"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ, תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ" – התורה מצווה עלינו בפסוק זה, שכל כלי שהיה בשימוש על ידי אש צריך ללבן אותו באש, כדי שיפלוט הטומאה שבלע ובכך יוכשר לשימוש ישראל. ולא מספיק לטבול אותו במקווה, צריך להעביר אותו דווקא אש, כי הבליעה נעשתה באש והפליטה צריכה להיות גם היא מכוח האש.

וכוח האש שיש לאדם הוא כוח דיבורו. התלהבת לעבירה? כדי לתקן את זה תתלהב למצווה. הייתה לך אש זרה, תביא עכשיו אש שבקדושה, ובכך הכלי שלך יחזור להיות כשר.

והעניין הוא, שהתורה היא שורש המלכות. כלומר, כל מלכות שיש בעולם נמשכת מן התורה כמו שכתוב "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ", לכן המלך מצווה להחזיק בחיקו תדיר ספר 'משנה תורה' שיתקיים בו "וְהָיְיתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" – לשאוב ממנה את כוח ההנהגה. וההנהגה היא מצד הדיבור, לכן המנהיג נקרא 'דַּבַּר', כי כל הנהגתו של המלך היא בכוח דיבורו.

וכשפוגמים באחד מדיבורי התורה, נפגמת המלכות, שהרי כל מצווה יש לה צירוף אותיות וכשעוברים על המצווה נחקק צרוף רע בעצמות האדם, בבחינת "וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם חקוקה עַל עַצְמוֹתָם", כלומר שנשאר רושם רע בנפש שמונע ממנו להניע עצמו לתהליכים חיוביים של התחדשות.

וכדי להוציא את הצירופים הרעים צריכים לעשות וידוי דברים, לספר לבורא עולם בפשטות מה שעובר עלי, לעשות זאת בכנות לא מתפשרת, בלי כחל וסרק, בלי לייפות ולעדן את הדברים, שעל זה נאמר "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה" – כלומר, שהאמירה צריכה להתחיל  מהעצמות, מהחלק הכי נמוך שבאדם, כי האדם הוא עור בשר גידים ועצמות, והעצמות מייצגות את החלק הדומם, הנמוך, שגם אותו צריך להביא אדם לגילוי, והוא עושה זאת על ידי הדיבור. וכשהוא מדבר את עצמותיו, את פנימיות שבפנימיות מחשבתו, נחרבים כל הצירופים הרעים וחוזרות האותיות לצירופן המקורי, לצירוף הטוב של התורה, והאדם מוצא את עצמו במשב רוח רענן, עם קלילות שלא הייתה לו תמול שלשום טרם שם את הדברים על השולחן.

מתחילים עם החלק הנמוך – העצמות, ומשם עולים בתפילה מעלה עד לחיבור המושלם עם בורא עולם…

זה שאומר הנביא "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'", שזה יסוד התשובה – לקחת דברים ולהביא אותם לבורא עולם, ולהשתדל שהדברים אותם הוא מביא יהיו אמיתיים, שיבואו מהעצמות, עד שמכוחם יזכה אדם לענווה, שרואה עין בעין עד כמה הוא חסר אונים מול כל המאווים והתשוקות שלא נותנות לו מנוח.

ומי שרוצה לזכות יותר, טוב מאוד אם תהיה לו היכולת להתוודות גם בפני תלמיד חכם, בפני אדם גדול ומבין עניין שיכול לכוון אותו ולתת לו עצה נבונה מניסיון חייו. כך עשה יהודה שהתוודה בפני יעקב, וכך עשה עכן שמעל בחרם – שהתוודה בפני יהושע בן נון ולא הסתפק בווידוי שעשה עכן בינו לבין קונו, כמו שכתוב "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל עָכָן בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹוקי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי" – הווידוי בפני אדם גדול יש בו ערך מוסף, כי הבושה שמפיקים ממנו גדולה יותר, והלא כל מטרת הווידוי היא שיגיע אדם לבושה כי היא עיקר התשובה, שהאדם מסכים להפנים שהוא מוגבל, שהוא מועד, ושהוא זקוק לבורא עולם שיציל אותו וירפא נפשו דבר יום ביומו.