פרשת השבוע מטות מסעי – מה שמים בראש?

ארבעים שנה בני ישראל הולכים במדבר, אין סוף תלאות בדרך, ניסיונות מבית ומחוץ, והנה סוף סוף כשמגיעים אל הארץ המובטחת באים בני גד ובני ראובן ומבקשים להישאר בחוץ, הם עשירים גדולים, וכדי לשמר את ממונם הם מוכנים לפרוש מאחיהם ואף לא להיכנס אל ארץ חמדה אליה משה נכסף בתחינה.  

כך הוא טבעה של תאוות הממון – עושה פירוד ומבדילה את בעלי ההון משאר ההמון. וצריכים להבין, מה עושה את התאווה הזאת גרועה מיתר התאוות, עד שרבי נחמן מברסלב מגדיר אותה כעבודה זרה?

היבט אחד בולט שיש בתאווה זו שהופך אותה לגרועה מכל, כי בשונה משאר התאוות אין בתאווה זו מימד של בושה. בתאווה הידועה, כל זמן שאדם נשאר נורמלי, כל עוד לא הושחתה דעתו לגמרי, יש לו בה מימד של בושה, לכן זה נעשה בחדרי חדרים ובחושך, וככל שהאדם בר דעת יותר כך הוא צנוע יותר.

אותו דבר בעניין האכילה, יש בה מימד של בושה, רואים את זה בפרט כשאנו אוכלים ליד אנשים, יש לנו בושה לאכול בפראות או בהלעטה, כל שכן ליד חשובים ומפורסמים, שאז באופן אוטומטי אנחנו נהפכים לעדיני נפש, מחזיקים מפית בסמוך שנוכל לנגב פינו על כל פירור או טיפה שחרגה ממקומה.

אבל בממון האדם לא מתבייש כלל. להיפך, ככל שיש לו יותר – התפארותו בעיני עצמו גדלה וגם בני אדם מכבדים אותו יותר. זאת התפיסה הרווחת, מי שיש לו יותר נחשב יותר. וזאת, משום שהכסף הפך להיות מרכז החיים ורובנו תולים את האושר בגודל האשראי, מודדים אנשים לפי מותגים, רכבים ואזורי מגורים. ובהיבט הזה, תאוות הממון גרועה מכל יתר התאוות, שאיך שלא יהיה, יש בהן צד של בושה.

היבט נוסף שעושה תאווה זו גרועה מיתר התאוות הוא זה שאין בה שובע, בשאר התאוות יש זמנים של רגיעה, יש הפוגה, גם לאכלנים הכפייתיים ביותר יש פרקי שובע בין סעודה לסעודה. לא כן בממון, שם אין שום שובע, גם לא שובע זמני. להיפך, מיד ברגע שגדלה הקופה מקבל אדם תיאבון כפול ומכופל, יש לו מנה רוצה מאתיים, וזה שאוהב כסף לעולם לא שבע מכסף.

עניין נוסף שעושה תאווה זו להכי גרועה, זה שבעבורה בני אדם מאבדים כיוון לגמרי, אין שום תאווה שבכוחה להשחית את המוסר והיושרה כמו חמדת הממון, אנחנו מעגלים פינות וסוגרים עיניים בשביל להציל כמה שטרות. להגיע לדרגת 'עושה משא ומתן באמונה' זה דורש הרבה תפילה. ועוד דבר שממקם את חמדה זו בתחתית המדרגה, זה שעם ממון משיגים בקלות את כל יתר התאוות.

ובאמת, אין עצה ואין תבונה, צריכים בחיים כסף, רק שיותר מכסף צריכים מוסר וחכמה, כי האדם תמיד מנסה להשלים עצמו בארבע מיני שלמויות – בממון, בגוף, במוסר ובחכמה, וזה טוב להשתלם בכולם, רק שצריכים לעשות זאת בסדר ובמינון הנכון, כי אם יש לך ממון ואין לך מוסר ושכל אתה כלל לא אדם, ואם יש לך מוסר ושכל ואין לך ממון יכול אתה להיות מורם מעם. וזהו ייעודו האמתי של האדם – להשיג את הצדק ואת האמת האלוקית, לדעת את ה', כך האדם קונה נצח, לא עם כרטיס מוזהב ואבני חושן על היד.  

זה הטעם שמשה רבינו יצא מגדרו וקרא לבעלי ההון של דורו "תרבות אנשים חטאים", כי בעיני נביא האמת אין דבר משחית יותר מחברה שרואה בצבירת הון ערך עליון, חברה מתוקנת שמה בראש מעייניה חסד משפט וצדקה.