פרשת השבוע צו – בזכות קבלת הייסורים
מי מסוגל באמת לשמוח כשייסורים באים עליו? אבל כאן טמון הסוד הגדול של הצער, הקשיים ואתגרי החיים שאנו חווים. ועל הרווח עוד לא דיברנו!
בזכות קבלת הייסורים באהבה – חידושי תורה
משה רבינו בא עם טענות קשות אל אהרן ובניו בעניין אכילת הקרבנות ביום חנוכת המשכן. אהרן הכהן השיב למשה, ואז כתוב "וישמע משה וייטב בעיניו" (שמות י, כ).
מה בדיוק שמע משה רבינו שמצא חן בעיניו כל כך?
אחד מיסודי היסודות של משנת רבי נחמן מברסלב זי"ע, הוא קבלת הייסורים וביטול אל התכלית (ראה ליקו"מ קמא, תורה סה, אות ג-ד): "כי אפילו כל הצרות והיסורין והרעות העוברין על האדם, חס ושלום, אם יסתכל אל התכלית – בודאי אינם רעות כלל, רק טובות גדולות, כי בודאי כל היסורין באים בכוונה מהשם יתברך לטובתו, אם להזכירו שישוב בתשובה, אם למרק עוונותיו, ואם כן היסורין הם טובות גדולות וכו'. נמצא, שבכל הרעות והיסורין שיש לאדם, חס ושלום, אם יסתכל אל התכלית, היינו כוונת השם יתברך, לא יהיה לו יסורין כלל, רק אדרבא, יתמלא שמחה מגודל רוב הטובה וכו'. אך עיקר הצער שיש לאדם מהיסורין שעוברין עליו, חס ושלום, מחמת שלוקחין מהאדם הדעת, עד שאין יכול להסתכל אל התכלית, שהוא כולו טוב, ואז מרגיש צער וכאב ויסורין, כי כשיש לו דעת ומסתכל על התכלית, אינו מרגיש כלל הצער של היסורין".
ממשיך רבי נחמן זי"ע ואומר: "והנה באמת בשעת ביטול, שנתבטל אל התכלית, שהוא כולו טוב, כולו אחד, אזי באמת נתבטלין היסורין וכו'. כי על ידי הביטול שנתבטל אל התכלית והשיג שכל היסורין הם טובות גדולות מאוד, על ידי זה נתמלא שמחה. והשמחה הוא כלי אל חידושין דאוריתא", ומסביר שעל ידי שמחה וקבלת היסורין, בחינת ביטול אל התכלית, זוכים לחידושי תורה. וסימן שאדם קיבל את הייסורים כראוי והתבטל אל התכלית, כשזוכה לחידושי תורה אחר כך. עד כאן יסודו של רבי נחמן זי"ע.
ביום השמיני למילואים, ראש חודש ניסן, הוקם המשכן. מתוך כל קרבנות היום, היו שלשה שעירי חטאת (ראה רש"י כאן, פסוק טז, ד"ה שעיר): שעיר בני ישראל, שעיר נחשון, ושעיר ראש חודש. והנה, אותו יום נשרפו נדב ואביהוא, אסון שהותיר את אהרן ובניו במצב אנינות. אף על פי כן, הורה להם משה רבינו לאכול את המנחות, דהיינו מנחת שמיני ומנחת נחשון, שהם קדשי שעה. למרות שקדשים אסורים לאוננים, קדשי שעה הם קלים מקדשי דורות, וציווה הקב"ה למשה שקדשי שעה נאכלין באנינות.
והנה, נודע למשה רבינו ששרפו את השעיר של ראש חודש ואכלו את שני השעירים האחרים. משה רבינו שאל שתי שאלות: האחת – מדוע שרפתם את שעיר ראש חודש? והשנייה – למה אכלתם את שני השעירים האחרים? משה רבינו שאל ממה נפשך, כלומר, אם תרצו להגיד לי ששרפתם את שעיר ראש חודש משום שאתם אוננים ולא יכולתם לאכול קדשים, אז מדוע אכלתם את שעיר בני ישראל ואת שעיר נחשון? ואם אכלתם את שני השעירים האלה, סימן שלא אכפת לכם שאתם אוננים, אז מדוע לא אכלתם את שעיר ראש חודש, ולמה שרפתם אותו?
ענה אהרן הכהן בפשטות ובבהירות: ציווית אותנו לאכול את המנחות על אף האנינות, ואלו הן קדשי שעה. לכן אכלנו את שעיר בני ישראל ואת שעיר נחשון כי גם הם קדשי שעה. למרות שהקרבתי שעיר ראש חודש, אני דייקא ולא הבנים, כי כהן גדול מקריב כשהוא אונן אך אינו אוכל (עיין פסחים פב, ע"ב ורש"י שם), לכן שרפנו אותו כי הוא קרבן שינהג לדורות, לפיכך קדושתו חמורה יותר, והקב"ה ציוה אותך רק לגבי מנחת שמיני ומנחת נחשון, שהן קדשי שעה וקלים יותר, ואין ללמוד קדשי דורות מקדשי שעה.
אומר ה"ילקוט מעם לועז" (פרשת שמיני, ד"ה וישמע), "כששמע משה את דבריו של אהרן, הודה לאהרן ואמר: 'אמנם צדקת, כך ציוה לי הקב"ה אבל שכחתי הדין', ובאותה שעה הכריז בכל מחנה ישראל לאמור 'שכחתי את הדין ואהרן לימדני אותו'".
זהו "וישמע משה וייטב בעיניו". צריך לדייק, משה רבינו שמע מפי הקב"ה את כל דיני היום, כולל את ההבדל בין קדשי שעה וקדשי דורות, דיני אכילה, דיני שריפה, ודיני אנינות. אהרן הכהן קיבל ממשה רק את דין אכילת המנחות. מן הדין הזה, הקיש קדשי שעה לקדשי שעה וחידש חידוש נפלא: שעירי החטאת קדשי השעה טעונים אכילה, אך שעיר ראש חודש, שהוא בכלל קדשי דורות, טעון שריפה משום מחוסר אוכלים. אהרן הכהן, מכוח שכלו הטהור וקדושתו, חידש דין וכיוון אל האמת שנאמרה מפי הגבורה אל משה, אך נעלם מעיני משה רבינו באותה השעה.
צריך לשאול, מאיפה שואב אהרן הכהן את ישוב-הדעת וצלילות המחשבה לחדש דין דאורייתא (דין תורה) שעות ספורות לאחר שמתו שני בניו האהובים, נדב ואביהוא? ואם אינו מיוסר די הצורך, הנה בא משה רבינו ומקשה על שני בניו הנותרים, תרעומת שמיועדת בעצם אל אהרן הכהן, ערעור על כל סדר העבודה!
"וידם אהרן" (ויקרא י, ג). חייבים לומר שאהרן הסתכל אל התכלית וביטל עצמו לחלוטין. בגודל שכלו הטהור הבין כיצד הייסורים הם לתכלית הטובה, לתשובה ולכפרת עוון. לא רק ששתק, שמח, ובחנוכת המשכן זכה לדבקות גמורה אל השם יתברך. כך זכה לדעת זכה ולחידושין דאורייתא.
והנה, כתב דוד המלך ע"ה (תהלים צד, יב): "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה". נשאלת השאלה, מי מסוגל באמת לשמוח כשייסורים באים עליו? התשובה היא בהמשך הפסוק: "ומתורתך תלמדנו". ריבונו של העולם, כלל ישראל בגלות כבר אלפיים שנה, ואין פה המסוגל לתאר את חומרת הייסורים שפקדו אותנו במשך כל הדורות. הנה, התקיים הרישא (ההתחלה) במלואו, אז הגיע זמן שיתקיים הסיפא (הסוף), וכל כלל ישראל יהיו לומדי תורתך לשמה, אמן.
* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת www.lazerbrody.net
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור