פרשת השבוע צו – לפדות את ההמחאה הגדולה

להשתנות, זוהי תשוקתם השקטה של אינספור בני אנוש. מדשדש אדם בביצת ההרגל, חוזר על אותם צעדים שמובילים לאותו מקום. נפשו משתוקקת להשתנות, לעלות על דרך המלך. אך כאן אורב לו הייאוש, שקוע בכורסת הקיבעון. חברים טובים מדברים על ליבו, משדלים ומציעים רעיונות. לפתוח ספר, להתנסות בעצה טובה, להתחיל התחלה חדשה, ולהאמין לצדיקים שמבטיחים שזה פועל. והייאוש העקשני טוען בעייפות 'עזבו, ניסיתי הכל'.
 
העקשנות היא עונש. הייאוש העייף הוא תוצאה איומה, ושניהם יחד מקבעים את הנפש בשעבוד נעדר תקווה. האם ישנה דרך לקרוא לאסירי הייאוש דרור? אם לדייק יותר. פורים הקרוב מבשר על תקווה של ממש, או שכדאי להסתפק בתקווה הצנועה שהחג יעבור לכל הפחות ללא עוגמות נפש?
 
לזכור את פגעי הייאוש 
 
שבת 'זכור' נושאת עבורנו בשורה. "זכור את אשר עשה לך עמלק". בספרי רבי נחמן מברסלב מתגלה משמעות אותו זיכרון. עמלק ביקש להפוך אותנו ליצורים מסופקים באופן תמידי, משוכנעים באמת ובתמים שאיננו מסוגלים לעשות מאומה, ואת המעט שאולי נצליח עדיף לדחות למחר. על העמלק הזה נצטווינו "תמחה". למחות את זכרו, דעותיו וייאושו העקשני.
 
וכעת נשאלת שאלת השאלות, היכן ואיך בדיוק מוחים את זכרו של העמלקי הארור? התשובה נעוצה בפורים. פורים הוא שער להכרה אמיתית במלכות השם, וכאן מצוי פתח החירות מייאוש.
 
אדישות היא מחלת דורנו. תוצאה ישירה מנשיכת הנחש העמלקי. אובדן החושים וחספוס היכולת לבוא לידי התפעלות, הם שמסתרים מאיתנו את מהותנו האמיתית כעם השם המתנשא למעלה מראש כל חוקי הטבע ופגעי הזמנים. מאורעות נוראים וניפוץ איתני הטבע מסוגלים להביא את הנפש לידי התרגשות. כך אירע ביציאת מצרים, כשנישאנו על כנפי נשרים וחזינו בקריסת אם הממלכות. כשמכירים בגדולת השם ומלכותו אשר בכל משלה, מסתלקת הקטנות והדאגות הגדולות מאבדות את טעמן האיום. אם יש מצווה להאמין, מדוע לדאוג?
 
פורים הוא הדרך לגאולה של פסח. הרמז הזה, מגלה רבי נחמן מברסלב (עיין ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ע"ד)  טמון בפסוק "ממצרים ולא יראו פני ריקם" – ראשי תיבות פורים. פורים מכיל כוח אדיר של שינוי, בעזרתו נוכל לצעוד ולקבל את קדושת פסח לא בריקנות, רק עם התחלה חדשה.
 
לקרוא נכון את המפה
 
התקופה האחרונה איננה מניחה לעולם להיוותר אדיש. מאורעות שונים ומשונים פוקדים כל מקום וזירה. איתני טבע מחוללים מהומה. התרחישים ההזויים כולם עולים על בימת המציאות, והאדישות האנושית הצוננת נותרת פעורת פה מול חידלון האין-אונים. שליטים קורסים, מדינות נסחפות בטירוף מהפכני, ערים נמחקות מהמפה, הארץ רועדת והאוקיינוס רוגש בשצף קצף.
 
בשולי האירועים מוגיעים אנשים טובים את מוחם, מהרהרים, אפשר אולי יש כאן רמז דק לגאולה קרובה או קץ הימים?… אחרי הרעש הגדול עדיין מתקשה הדעת האנושית לרדת אל תכליתם של דברים, להבין סוף כל סוף שאת הרעש וההמולה יצר אדון כל הארץ, למען ספר שמו בכל הארץ. שיכירו בני אדם ויבינו למי הכוח והגבורה. מי שם חול גבול לים וגליו האדירים. מטרה אחת לסער הגדול, להביא אותנו לאמונה, השגחה, יראה ודבקות.
 
לכל זמן ועת, וגם ליקיצה עיתוי. פורים הוא זמן של פקיחת עיניים. המגילה היא המחאה ויש לפדות אותה. מגילת אסתר היא סיפור. רוח הקודש מספרת לאן עלולה להוביל אותנו עקשנות של ייאוש. נס המגילה התחולל רק בזכות ששמענו בסוף למרדכי היהודי. קצת לפני כן טענו בפחד "לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום". על מה אתה מדבר בכלל? מי מסוגל לגשת אל הקודש? איך שייך לפעול ישועה במצב רוחני ירוד שכזה? היו לנו גם טענות אל הצדיק, מדוע זה איננו משתחווה להמן? שייכנע כבר וזהו. אילולא הזריח עלינו אורו של הצדיק מרדכי, אזלת היד והייאוש היו מובילים את כלל ישראל לאבדון מוחלט. נס המגילה התרחש מתוך התקשרות לצדיק. התפילה של בעל הכוח המסוגל לעורר את מידות הרחמים העליונות. ההתקשרות שלנו סביבו, היא שהיפכה את פני המפה ברגע האחרון.
 
כוחו המופלא של פורים מופיע בכל שנה מחדש. זוהי המחאה חתומה בחותם המלך ויש לפדות אותה. אורו של פורים אמור לחולל בנו מהפך אמיתי. לגרום לנו להתנער מהייאוש העקשני. לפקוח עיניים להשגחה וניסים. להכיר שגם בגלות והסתרה לו יתברך הממשלה, ובעינא פקיחא שומר על עמו ישראל באהבה. וכשרואים השגחה וניסים מתעוררת בלב חיות ושמחה לעבודת הבורא.
 
מי שמסוגל לגרום לנו להתעורר ולפדות את ההמחאה הגדולה המונחת ביד, הם חברים טובים. כשזוכים החברים ונפגשים בבית המדרש ומשוחחים, הם מזכירים זה לזה 'הבט וראה את האוצר המונח בידך'. מעוררים באחווה שיש דרך לפעול ישועה על ידי תפילה, ועוסקים יחד בהמשכת מקיפים מדעתו של הצדיק. החברים המקשיבים מסוגלים לעודד האחד את חברו להתמיד ולנסות ולא להתייאש. להאזין לבשורת המגילה ולהיחלץ מהסתר פנים באור עינא פקיחא של רחמים עליונים. מצוות היום נועדו לעורר אחווה ורעות. מתנות לאביונים ומשלוח מנות מרבים אוויר זך ונח בעולם. וכשיש אחווה, ההמחאה לא נשכחת בכיס. אורם של מרדכי ואסתר מאירים בלב החברים.