פרשת השבוע שמות – כאב הבגידה

החוויה הקשה ביותר שעלולה הנפש לחוות היא בגידה. אדם שנתן אימונו בחבר נאמן, בטח בו וידע שבכל עת זמין לי ידידי, מבין לליבי. והנה, ביום מן הימים מוצא האיש את עצמו במצב בלתי הגיוני. סובל עד עומק נשמתו, חירותו נשללה ממנו, חייו הפכו גיהינום. ומאחורי המציאות המזעזעת מובילים החוטים אל גורם אחד ויחיד – החבר הטוב.
 
המוח מסרב להאמין. איך יתכן? מדוע? השאלות מתרוצצות, חובטות ומייסרות. הדמיון מנסה לעדן את העובדות, מעלה אפשרויות חילופיות, מבקש להיאחז בבדל תקווה, רק שזה לא הוא. המציאות עומדת כקיר, והתקווה מתנפצת עליו לאלפי רסיסים חדים, דוקרים כסכינים.
 
מצבו העגום כשלעצמו כבר איננו מעלה ומוריד, ייסורי הגוף כהו לעומת ייסורי הנפש, הבגידה צורבת יותר מכל כאב. שום סם לא יוכל לרפא את כאב הבגידה.
 
פרט אחד קטן יכול לשנות לגמרי את פני המציאות. לו ילחש מאן דהו, איש נאמן ויודע דבר על אוזנו של הנבגד את הסוד, יוכיח ויציג עובדות ברורות, שאת המציאות העגומה כביכול אכן 'תפר' החבר, יצר במו ידיו, וכיוון בדיוק לשם את ידידו הנעלב. אולם מטרה אחת הניעה את מהלכיו:
 
'סכנה נוראית ריחפה על ראשך, חברך הטוב רק הוא הכיר בה, ידע ששום דבר כבר לא יוכל להיות גרוע ממנה. ואחרי אלפי רעיונות ואפשרויות חילופיות, נותרה הברירה המועדפת מכל בחינה אפשרית: להוביל אותך אל מצבך הנוכחי. הנסיבות מנעו לגלות לך מידע, הזמן דחק, האיום שהחריף, והמרכיבים הרגישים שמילאו את הסביבה – כל אלו חייבו פעולה לא ממש נעימה. אבל הוא עשה את זה, התגבר, התעלה מעל רגשותיו ההומים, יצא מכליו והעמיד פני אכזר. אלף פעמים ייסרו אותו כליותיו, אך הוא קמץ שפתיים והמשיך להתנהל רק על מחשבה אחת ויחידה, טובתך האמיתית'.
 
סוד קטן ששינה לגמרי את התמונה. הבגידה הפכה לאהבה שאין לה אח ורע, הבדידות לאחוות רעים מופלאה. לזה ייקרא חבר נאמן.
 
* * *
 
עם ישראל, היצירה המעודנת ביותר שהכילה הבריאה. את צעדיה הראשונים של האומה ההולכת והופכת לעם עולם, ליוותה יד ההשגחה. על ברכי הניסים והנפלאות גדלו נשמות ישראל, מתענגים על רוב טובה. ואז, כשבחיר האבות נוטע בעולם שנים- עשר שבטים קדושים, מוצאות לפתע נשמות ישראל את עצמן מתבוססות במציאות שפלה מתחת כל זוועה, גלות איומה.
 
כשחומות מצרים האלילית כיתרו את בני ישראל, סוגרים את מרחבי הארץ ואוטמים את כיפת השמים ברודנות גסה וצפופה, לא יכלו ישראל להבין להיכן הגענו. מפסגת ההתיישבות בארץ גושן, מאילן היחס וגזע תרשישים של יעקב ויוסף, הפכו צאצאי האבות הקדושים לשפלים שבעבדים. העם הירוד בתבל מושל בהם, בשר חמורים, ראשי תנינים. והעם המשועבד לא יכול היה להבין מדוע.
 
ייסורי הגוף, שיעבוד הרוח, כל אלו מתגמדים מול המחשבה הצורבת. האב הרחום, האוהב, המבטיח, המלווה בעין הרחמים כל צעד ושעל, השליך את בנו היחיד אל ביצות הטיט, נטש אותו בוכה ומבוסס בדמו על גדות היאור הקטלני, הניח את גורלו בין שיני האריות והנמרים. המחשבה הזו לבדה, יש בה כדי להמיט חורבן על הנפש.
 
אורו של משיח
 
היציאה מהגלות יכולה להתרחש רק עם הופעת אורו של משיח. קרן אור מעולם של גאולה, הארה של דעת אמיתית שתאיר את מרחבי השממה, תסלק בנוכחותה את השאלות, ותתיר את קישורי הכעס והכאב. הצעקה הראשונה שהרימו בני ישראל מתוך עומק השיעבוד, היא שפתחה צוהר אל הגאולה. 'ויצעקו – ותעל שוועתם'. הגרון יכול להפיק צעקה רק כשבלב יש אמון כלשהו. הבנה שבודאי לא יתכן שהאב האוהב ישליך את בנו יחידו אל המקום השפל בעולם. וכשיש כזו הבנה, עולה משם צעקה נוראה. קורעת מסכים, מסירה מחיצות, מבקשת, מתחננת 'הגלה נא'.
 
משה רבינו, הגואל שהיה ושיהיה, הוא שלוחש את הסוד הגדול על האוזניים שכמעט ונאטמו בשיעבוד המצרי. השם יתברך שולח את שליחו הנאמן אל העם הדווי, תאמר להם, ספר להם את האמת. אמור להם שהאב הרחום לא זנח מעולם את אהבתו, את המציאות הנוראית הוא בידיו הכין גם יצר, והכל רק עבורכם, לטובתכם הנצחית. לטובתכם כפי שאינכם יכולים לשער כעת, עוד תדעו ותבינו כמה חסד ורחמים טמונים היו באדמות הגלויות.
 
עשר המכות, היציאה הבלתי אפשרית באשמורת הבוקר, כנפי נשרים ומצות על הכתפיים. הנקמה שרק כוח אלוקי יכול להמציא, קריעת ים סוף, שידוד חוקי הטבע לחלוטין ומתן תורה – כל אלו אירועים שלא יכולים היו להתקיים שלא על קרקע גלותית. מצרים המשעבדת, האלילית, האכזרית, היא שיצרה את הקרקע להתגלות אלוקות כמו שלא הייתה מעולם ולעולם לא תהיה. הגאווה המצרית, היא שהביאה את עם השם להכיר ולראות עין בעין את אהבתו הבלתי מוגבלת של האב הגדול.
 
גלות – חוסר הבנה
 
הגלות איננה דווקא שיעבוד וכאב. גרעין הגלות טמון בחוסר ההבנה מדוע אני סובל. תחושת הבדידות, צריבת הבגידה והפחד שמא שכחו אותי כאן, במקום הנורא הזה, הם שיוצרים את זוועת הגלות.
 
אורו של משיח מופיע בכל מקום שצועקים ומבקשים: 'אנא האר לי את השטח, תן לי, ריבונו של עולם, לראות נקודות טובות בתוך החושך. להכיר שכל מה שעובר עלי מוביל אותי אל תיקוני השלם, באופן הטוב ביותר'…
 
הגלות איננה דבר קל לעיכול. גלות הגוף הותירה במקומות רבים רק אודים עשנים, שרידים מפוייחים מתפארת ישראל. את גלות הנפש חווה כל אחד על בשרו בכל יום. תורה ותפילה, מחשבה נקייה, דעת צלולה, כל אלו אובדים בשיעבוד הגלות. פעמים רבות, בין ריצה להתרוצצות, מקשקשת מבפנים ומציקה השאלה: 'ואולי כל זה לחינם. סתם סובל, סתם מתגלגל?' ואז מתעוררת גם הצריבה הנוראה של 'מדוע'? – מדוע השליכו אותי סתם בשומקום, מה ייצא מזה בכלל?
 
את נקודת הגאולה ניתן לגלות מתוך צעקה שמקורה בהבנה שבודאי מלווים אותי גם כאן. אין סבל של חינם, הגלות נועדה לגלות אהבה יותר עמוקה, השיעבוד הוא קרקע לגאולה. בכל חושך יש נקודות טובות, ובכל שעה דחוקה ניתן להכיר מחדש, כן, את אהבתו הבלתי מותנית של השם.