פרשת השבוע שמות – פרק מאלף באמונה
פרשת השבוע שמות - אחד המומים הנפוצים ביותר בימינו בעניינים שבין אדם לחברו הוא חוסר התחשבות בזולת. בדרך כלל מתבטאת אי ההתחשבות בחוסר רצון להתמסר ולעזור...
התחשבות בכבוד הזולת
אחד המומים הנפוצים ביותר בימינו בעניינים שבין אדם לחברו, הוא חוסר התחשבות בזולת. בדרך כלל מתבטאת אי ההתחשבות בחוסר רצון להתמסר ולעזור, אך למעשה יש לעניין זה ענפים שונים. אמנם גם הימנעות בני אדם לגמול חסד, מהווה נושא שיש לדבר עליו ולהתחזק, כדי שלא נושפע בזה מאווירת הרחוב נעסוק בעניין הזהירות וההתחשבות בכבוד הזולת, ונבין שגם כשעושים מעשה טוב, יש לשקול תמיד אם הוא נעשה על חשבון אחרים.
מי לנו כמשה רבנו, אשר נשא בעול עם אחיו אשר השתעבדו במצרים. חז"ל אומרים על הפסוק: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" – מהו "וירא"? שהיה רואה בסבלותם ובוכה, ואמר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט. והוא נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם. עוד ראינו כיצד הסתכן בהכאת המצרי שהיכה איש עברי, שהרי פרעה רצה להרגו על כך. ובסופו של דבר באמת נאלץ לברוח למדין, וסבל גלות להצלת איש עברי אחד.
אולם, כאשר מבקש הקב"ה לשלוח את משה מצרימה כדי להוציא את ישראל ממצרים, הוא מסרב. חז"ל מגלים לנו שבמשך שבעה ימי היה הקב"ה מפתה את משה שיקבל עליו את השליחות, ומשה לא היה רוצה לקבל עליו את השליחות. להיכן נעלמה רגישותו כלפי ישראל הנאנקים תחת עול עבודת הפרך? הרי בכל הזמן שסירב לקבל עליו את השליחות, הוא עיכב את הגאולה. האם אין זו סתירה לנשיאה בעול עם אחיו היהודים, שגילה משה במקרים המוזכרים לעיל?
התשובה לכך נמצאת בידיעה שמגלים לנו חז"ל: ורבנן אמרי: סבור אתה שהיה מעכב משה לילך? אינו כן, אלא כמכבד לאהרן. שהיה משה אומר: עד שלא עמדתי, היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים שמונים שנה. הוא שכתוב: "ואוודע להם בארץ מצרים" (יחזקאל כ). ומניין שאהרן היה מתנבא? שכן הוא אומר: "ויבוא איש האלקים אל עלי, ויאמר אליו כה אמר ה' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה. ובחר אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן" (שמואל א, ב). אמר משה: "עכשיו אכנס בתחומו של אחי ויהיה מיצר? בשביל כך לא היה מבקש לילך" (שמות רבה ג, טז).
עדיין יש מקום להקשות: הרי הקב"ה בכבודו ובעצמו שלח אותו לגאול את ישראל, ומדובר בפיקוח נפש של שישים ריבוא יהודים, ואיך חשב לעכב את הגאולה מחשש שמא יקפיד עליו אהרון? מדוע לא עשה משה רבינו חשבון שצערם של שישים ריבוא חשוב יותר מהקפדה של אהרן?
יש לומר שמשה רבנו היסס לקבל עליו את השליחות ואת הכבוד הגדול להיות גואלם של ישראל, מחשש שמא יפגע בכבודו של אהרן. החשבונות הגדולים של גאולת ישראל לא סינוורו את עיניו, כי חשש שמא הם מוטעים. מכיון שטבעי הוא לאהוב את הכבוד ולשמוח לקבל מינוי של מנהיג, היה מקום לחשש שרצונות אלה מנחים את החשבונות. אמנם נכון, סירובו מעכב את הגאולה, אך בראש ובראשונה מוטל עליו לשמור על דרך התורה אוסרת לפגוע בכבוד הזולת. קל וחומר כאשר מדובר באחיו הגדול, שהחיוב לכבדו נכלל ב"כבד את אביך ואת אמך". לגאולה ידאג הקב"ה, ורבים שלוחים למקום.
לימוד כפול
מהאמור לעיל אנו מבינים שראשית מלמדנו משה רבנו עד היכן מגיעה חובת ההתחשבות והזהירות בכבוד הזולת. בנוסף לכך למדים אנו עד כמה יש להזהר מחשבונות מעוותים, דהיינו לא להתפתות לעשות מעשים הנראים כמצווה כאשר מאחורי המצווה מסתתר פגם במידות או כל פגם אחר. על זה אומר הרמח"ל בביאור דברי חז"ל: "נוח לו לאדם שלא נברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו" (עירובין יג), וכתב על זה ב"מסילת ישרים": "ותראה ששני הלשונות הם שתי אזהרות טובות ומועילות מאוד, כי הנה הפשפוש במעשים הוא לחקור על כלל המעשים ולהתבונן בו וכו'. אך המשמוש הוא החקירה אפילו על המעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בעיניינים איזה פניה אשר לא טובה, או איזה חלק רע שצריך להסירו ולבערו".
ובכל זאת, נשאלת השאלה: וכי משום כך, משום עניין התחשבות זו, כדאי לוותר על זיכוי הרבים? והתשובה לכך היא שלא רק על כך, אלא על הרבה יותר! כלום יש זיכוי הרבים גדול יותר מהוצאת בני ישראל ממצרים, חילוצם משעבוד קשה ומר והוצאתם ממ"ט שערי טומאה? והקב"ה בכבודו ובעצמו כיבד את משה רבינו בזיכוי הרבים שאין כדוגמתו. אולם משה רבנו סירב: אם הדבר יפגע ברגשותיו של אהרן, אחיו הגדול!!! כי אין המטרה מקדשת את האמצעים, ומצווה אינה יכולה לבוא בעבירה!
חשוב להבין את חובת הזהירות בכבוד הזולת, גם בשעה שאנו עוסקים במצווה וכוונת מעשינו היא לשם שמים. במקרים כאלה, מתוך הלהט לקיום המצווה, אנו עלולים לשגות ולראות רק את המצווה לנגד עינינו ולא להתחשב באותם העלולים להיפגע תוך כדי עשיית המצווה. בכל פעולה ופעולה, אפילו כאשר אינה כרוכה במצווה, עלינו לפקוח היטב את עינינו ולראות אם איננו פוגעים במישהו. ולא רק בפעולות בלבד, אלא גם במצבים של שב ואל תעשה עדיף, עלינו לשאול את עצמנו תמיד אם אנו מתחשבים בזולת די הצורך. עלינו לעורר את הלב, להאזין לרחשי ליבם של הסובבים אותנו, הקרובים והרחוקים. מי יודע כמה פעמים ביום אנו מחמיצים הזדמנויות להטיב עם אנשים היקרים לנו על ידי חיוך גרידא או מילה טובה. מי יודע כמה פעמים אנו רומסים, פוגעים ומכאיבים לבני אדם הבאים עמנו במגע. פרשה זו מלמדת אותנו הנהגה חשובה של גדול הנביאים בישראל: ללכת בדרכו של משה רבנו ע"ה – להתחשב בזולת. גם אצל גדולי הדורות, לארוך כל הדרך, היוותה ההתחשבות תמיד נר לרגלם.
יד הבורא
"שאין לו לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שידע ויאמין שכל דברינו ומקרינו ניסים ואין בהם טבע ומנהגו של עולם" (רמב"ן, ס"פ בא). דברים נוקבים אלה מביעים בצורה נחרצת את ההשקפה הטהורה על מאורעות החיים. אין טבע ואין מקרה, הכל בהשגחתו של הבורא יתברך. על זה אנו אומרים: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים".
אמרו ראשונים ואחרונים שהבורא עירפל בכוונה תחילה את שדה הראייה. את כל ההנהגה הניסית כיסה במעטה של טבע ומנהגו של עולם, כדי להעמיד את הבריות בנסיון, לראות אם ישכילו לחדור מבעד למעטה זה, ולהכיר "בניסיך ונפלאותיך שבכל עת". ההכרה באמת הגדולה הזו, הינה מאָשיות היסוד של השקפת התורה, עד שכל מי שאינו מאמין "שכל דברינו ומקרינו ניסים ואין בהם טבע ומנהגו של עולם", אין לו חלק בתורת משה רבינו! לפיכך חייבים אנו ללמוד ולשנן לעצמנו את החובה לראות את מאורעות החיים במבט האמת, ולא להיכשל ברשת שנפרסה לפנינו.
ניצני הגאולה
אחת הדרכים למילוי חובה קדושה זו ולרכישת הראייה הנכונה, היא התבוננות בקורות ימי עמנו על פי דברי התורה והנביאים ולאור מאמרי חז"ל. פרשה זו, העוסקת בגלות מצרים ובראשית ניצני הגאולה ממנה, מספקת לנו כמה מקורות חשובים ללימוד המבט הנכון ולרכישתו. פרשה זו מלמדת אותנו כיצד מגלים את יד הקב"ה המוסתרת, ואת עצתו אשר תקום ולעולם תעמוד ותפר "רבות מחשבות בלב איש".
"שבטך ומשענתך המה ינחמוני"
"ויקם מלך חדש על מצרים…ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו" – בעקבות דברים אלה גזרו המצרים גזירותיהם על ישראל, השתעבדו בהם ועינו אותם בעינויים קשים. על פי הראייה הפשוטה אשר אינה ניזונה ממבט האמונה הצרופה, היתה כאן תופעה של התעללות ואכזריות מצד המצרים. עובדה זו לכשעצמה נכונה היא, אך ידוע ידענו שהמצרים שימשו כאן מטה זעם של הבורא שאמר לאברהם בברית בין הבתרים: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם" וכו'.
על "ידוע תדע" – אמר הגרי"צ סלנט זצ"ל: "ידוע שאני משעבדם, תדע שאני גואלם" (בראשית רבה, מד). באמצעות דברים אלה אנו מגיעים לראייה עמוקה יותר: מעצם הגזירה ניתן ללמוד שמאת הבורא היה הדבר וכן מהגאולה מוכח שהיא מאת הבורא.
רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום
מצוות הבטחון הנגזרת מתוך מצוות האמונה, מחייבת את האדם לבטוח ולהאמין שכל מה שנעשה עימו הוא בוודאי לטובה. יש מקרים שבהם צרה פוקדת את האדם, אולם נראה בעליל שמצרה זו תמצח טובה. לעומת זאת רבים הם המקרים שבהם נדמה לכאורה ששום תועלת לא תצמח מהצרה, ואף על פי כן חובתנו להאמין שדבר נעשה לטובת האדם, או שהצרה עצמה באה לכפר או להוסיף זכויות לאדם, או שזוהי צרה שממנה תצמח תועלת אף אם אין הדבר נראה. יתכן שהתועלת תתגלה ברבות הזמן, ויתכן שלעולם לא יוודע מה הועילה הצרה. בכל מקרה על האדם להאמין שכל דעביד רחמנא לטב עביד. בכל מקרה על האדם לקוות לישועת ה' שתוציא אותו מהצרה, גם כאשר נדמה שאן דרך להיחלץ ממנה.
את האפשרות שה' יחלץ מהצרה גם כאשר נדמה שאין דרך לצאת ממנה, צריך גם עושה הצרה לקחת בחשבון. על כגון זה נאמר: "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום" (משלי יט). דבר זה אנו רואים בפרשה זו בהתנהגות ה' עם פרעה ומצרים שאמרו: "הבה נתחכמה לו פן ירבה" וכו', והקב"ה הכריז: כן ירבה. הם עינו את ישראל כדי להמעיטם, וה' בטובו עשה ש"כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".
כמו-כן כשרצה פרעה להתחכם ולהרוג מושיען של ישראל וגזר: "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו", ראינו איך "עצת ה' היא תקום". פרעה שמע מאיצטגניניו שמושיעם של ישראל עתיד ללקות במים, ולכן גזר להשליך ליאור גם את ילדי המצריים. בכך "הבטיח" לעצמו את הצלחת המשימה, למנוע את ישועת ישראל. עיון בדברי חז"ל במדרש מלמד שמזימה מרושעת זו, תוכננה היטב ובוצעה בדייקנות רבה.
אולם בסופו של דבר היה שלא זו בלבד שמשה לא הושלך ליאור, אלא הצלתו באה מבית המלך. בת פרעה היא שהצילה אותו מן היאור, והוא, פרעה, בכבודו ובעצמו גידלו בתוך ביתו. הנה כאן רואים אנו שלעולם אין להתייאש!. נתאר את חרדת מרים אחות משה שניצבה מרחוק לדעת מה יעשה לו, כאשר ראתה שבת המלך יורדת ליאור ומגלה את התינוק בתיבה. כל בר דעת היה אומר שהנה בא קיצו. אך לא כך חשב שוכן מרומים. בת המלך מצילה אותו ומביא אותו אל בית המלך וקוראת את שמו משה, על שם משייתו מן המים. יש לשער שפרעה היה מרוצה מהמבצע להשמדת מושיעם של ישראל, ובה בשעה יושב בשמים צחק והביא את המושיע אל בית המלך!
נמצא איפא, שמשה לא רק שלא הושלך ליאור, אלא הצלתו באה מכוח הגזירה של "היאורה תשליכוהו". אותו אמצעי שהיה אמור למנוע את חיי מושיעם של ישראל, הביא לתוצאה הפוכה! שכן בגלל הגזירה החביאה יוכבד, אמו של משה רבנו, את משה בתיבה, ובת פרעה מצאה אותו ולקחה אותו אל בית המלך, להחיותו וללמדו גינוני מלכות. מכאן למדים שכל מעשה אנוש ותחבולותיו, לא יועילו להטות אפילו זיז כלשהו ממה שנגזר בשמים. רק: תשובה תפילה וצדקה! יכולים להעביר את רוע הגזירה, ולא שום פעולה אחרת. יתירה מזו, אותן פעולות שאדם עושה למען הגשמת רצונו ותכונותיו, יכולות להשתנות בגזירת הבורא ולהיות סיבה לתוצאה הפוכה לגמרי.
פרשת שמות – פרק מאלף באמונה
הקב"ה הוא סיבת הסיבות. אין האדם יכול לפעול מאומה ללא גזירת עליון, אלא שגזירת הבורא מתקיימת על ידי סיבות. אין לראות את הסיבה האחרונה ולייחס לה את המעשה, ולהתעלם מכל השתלשלות הסיבות המורות על קיום רצון ה'. מי שזכה לאמונה אמיתית בלב וחי לפיה, רואה את רצון הבורא המניע סיבות לסיבות, עד היציאה לפועל. אדם כזה אמונתו טהורה, והוא אינו מייחס את הפעולה לסיבה האחרונה בלבד. פרשת שמות הינה פרק מאלף באמונה – הבנו כיצד יש להתבונן על המאורעות הפוקדים את הכלל ואת הפרט. דוקא פרשת שמות עוסקת בפרק עגום וקשה בדברי ימי עמנו, מביאה עימה את בשורת האמונה. בעזרתה זוכים אנו לראייה זכה וברורה, ודבר זה מעניק לאדם חיזוק ועידוד ויכולת עמידה במצבים קשים. יש לזכור תמיד שהכל מאיתו יתברך, גם אם הסיבות הקרובות אלינו מבלבלות אותנו. הקב"ה הוא א-ל מסתתר, וכדי להעמידנו בנסיון הוא מסתיר את פעולותיו. תפקידנו הוא להסיר את המסווה – לגלות על ידי התבוננות את יד הבורא המנחה אותנו בכל עת.
"מי אנוכי כי אלך אל פרעה…ויחר ה' במשה" (ליקו"מ ח"א, יח)
כשבא לאדם כעס, לא יפעל בכעס זה שום דבר, אלא ימתיק את הכעס ברחמנות בחינת: "ברוגז רחם תזכור" (חבקוק ג). על ידי המתקה ורחמנות זו נעשית עטרה לענווים, הבורחים מהכבוד והשררה ועושים עצמם כשיריים, כי כשנתעטרים בעטרה של רחמנות, אזי מקבלים את הכבוד והשררה בעל כורחם, וזה בחינת: "עטרת צבי לשאר עמו" (ישעיה יח) – למי שמניח עצמו כשיריים, כי כשהצדיק בורח מהשררה והכבוד ואינו רוצה להנהיג את העולם מכיון שיש הסתרת פני ה'. והסתרה זו היא על ידי מיעוט האמונה שיש בישראל. הסתרה זו נובעת מחרון אף עקב מיעוט האמונה אבל לא מתוך רוגז. ומקטין את עצמו לבחינת שיריים, ואומר שאין ראוי הוא להנהיג את העולם. לכן כשהקטין משה את עצמו מללכת למצרים ולהיות מנהיג אמר: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה". על כך היתה תגובת הקב"ה: "ויחר אף ה' במשה" – זו למעשה ההקטנה, שלא רצה להיות מנהיג מחמת שנתלבש בו חרון אף ה'. אולם ברגע שנמתק הכעס, החרון אף, גילה רחמנותו והסכים לקבל לידיו את ההנהגה על עם ישראל.
"וירא אליו ה' בלבת האש" (ליקו"מ ח"א, ל)
השגה אלוקית אפשר להשיג רק על ידי צמצומים רבים, מהשכל העליון לשכל התחתון. כך לגבי כל דבר שבקדושה כגון, המצוות – המצוות הן חכמות הבורא יתברך שמו, ולכל מצווה ומצווה יש את השיעורים והגבולות שלה, לדוגמא: מפני מה מצווה זו, מצוותה היא כך? – מפני שכך חייבה חוכמתו של הבורא. וכך לגבי כל מצווה ומצווה יש את האותיות והעיניינים שלה והם למעשה מצומצמים בחוכמת הבורא. בצורה זו מתלבש השכל העליון בשכל התחתון וכך זוכים להשגה אלוקית – כי השכל התחתון מצמצם ומגביל את השכל העליון הגדול שנכלל בתוכו, ועל ידי זה רואים, מבינים ומשיגים את השכל העליון. לכן נאמר: "וירא אליו ה' בלבת האש" – שרצה הבורא להלביש במראה זה השגות אלוקות, שהקדים את השכל התחתון לשכל העליון.
"ויצו פרעה…כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (ליקו"מ ח"א, נד)
על ידי פגם הדעת מתגבר כח המדמה – הדמיון. "כי אתה דעת מאסת ואמאסך מכהן לי" – כי על ידי פגם הדעת נופל מהאהבה שבקדושה שהיא בחינת כהן, ואז מתגבר יותר על האדם כח המדמה. וידוע הוא כשכוח זה מתגבר על האדם הוא פוגם בזיכרון והאדם מגיע לידי שיכחה, ולכן: "אשכח בניך גם אני" – כי שפוגם בזיכרון ונופל לשיכחה, על ידי זה אין לו בן זכר. כמו שנאמר על אבשלום שלא זכה לבן מחמת שפגם בזכרונו. ולכן גזר פרעה על הזכרים דווקא, כי פרעה הוא בחינת כח המדמה, שהוא כוח בטל המתגבר על הזיכרון, הפוגע בכוח ילודת הזכרים. על כן נאמר: "ויצו פרעה…כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".
"ה' אלוקי העבריים נקרא עלינו" (ליקו"מ ח"א, סד)
על ידי אמונה, עוברים ישראל על כל החוכמות והאפיקורסיות שיש, כי הם מאמינים בבורא עולם בלי שום חקירה וחכמה, רק באמונה שלמה, כי השם יתברך ממלא ומסובב את כל העולם. נמצא שהבורא כביכול, בתוך כל העולמות וסביב כל העולמות על ידי החלל הפנוי, ששם צמצם הבורא את אלוקותו, לכאורה, כדי לברוא בתוכו את הבריאה. ואי אפשר להבין זאת, אלא רק כשיש אמונה שהבורא יתברך הוא זה הממלא וסובב את כל העולמות ושהכל מחוכמתו. וכשרוצים לחקור זאת לא מצליחים ושוקעים בחוכמות אפיקורסיות ונכנסים לקושיות, חלילה. לכן על ידי אמונה פשוטה זו ניתן לעבור על כל החוכמות ולא להיכנס לחקירות אפיקורסיות. ישראל נקראים עבריים על שם שהם עוברים באמונתם על כל החוכמות האפיקורסיות הנובעות מחקירות, לכן נקרא גם הבורא "אלוקי העבריים נקרא עלינו". ודע שמחוכמות אלו צריך האדם לברוח מאוד כדי שלא יפול וישקע בהן.
"וימררו את חייהם בעבודה קשה" (ליקו"מ ח"ב מו)
דע, שהמניעות שיש לכל אדם ואדם בעבודת הבורא יתברך, כגון לנסוע לצדיק האמת או להתפלל, או כל דבר אחר שבקדושה, מניעות אלה הן כפי כוחו של האדם. כי לעיתים נדמה לאדם שהמניעות שיש לו מרובות יותר משל חברו וקשה לעמוד בהם – אולם לא כך הדבר. לכל אחד יש את המניעות והעיניינים שלו כפי כוחו, כפי מה שהוא יכול לשאת ולעמוד בהם אם רק ירצה. ובאמת אין שום מניעה, כי בכל מניעה ומניעה מלובש הקב"ה, והמניעה הגדולה ביותר היא רק במוח. דהיינו, מה שליבו ומוחו של האדם חולקים על הבורא או על הצדיק – זו המניעה האמיתית. כך גם לגבי התפילה – תחילה יש לאדם מניעות להתפלל, אח"כ עובר על המניעות ומצליח להתפלל, אבל כשהלב עקום ופתלתל מהשם-יתברך – זאת המניעה הגדולה שהיא בחינת "ליבי סחרחר" – שהלב נמצא במצב של סחור-סחור ומוקף ומעוקם בעקמומיות, קושיות וכפירות על הבורא, וזה בחינת: "וימררו את חייהם בעבודה קשה" – כי כשיש מניעות, דהיינו מרירות, צריך לצעוק בקול גדול אל אביו שבשמים, בקול חזק מעמקי הלב כדי שהבורא ישמע אותו ויפנה לעזרתו, ויכול להיות שרק בעצם קריאה זו יתבטלו המניעות והקושיות המפריעות לאדם בעבודתו, ועל כל פנים כששומע הבורא את זעקתו זו ישועה בפני עצמה. כי כל המניעות והבלבולים הם הסתרה על אוצר יראת-שמים, והעיקר הוא לב חזק ואמיץ ואז לא תהיה לאדם שום מניעה, כי הכל בטל ומבוטל למי שליבו חזק לבורא.
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו" (ליקו"מ ח"ב עג)
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו – סיומות של מילים אלו נותנות את המילים: תהילים, תשובה – כי על ידי תהלים זוכים לחזור בתשובה, שהיא בחינת שמות בני ישראל הבאים מצרימה. כי כשהיו בני ישראל במצרים נפלו לבחינת מ"ט שערי טומאה. מאידך יש את מ"ט שערי הקדושה – שהם שערי תשובה והם בחינת מ"ט אותיות שיש בשמות בני ישראל הבאים למצרים כדי להזדכך שם. לכן כאשר בני ישראל עוסקים באמירת תהלים, אז זוכים הם לתשובה. וידוע הוא שדבר גדול לעסוק באמירת התהלים שגורמים לאדם להתעוררות גדולה לבורא עולם. ועיקר ההזדככות של שנים עשר שבטי י-ה, שהם מ"ט אותיות ובחינת מ"ט שערי תשובה, היה במצרים. לאחר שהם הזדככו זכו לצאת ממצרים ולא ליפול חלילה לשער הנ' של הטומאה – שער החמישים, אלא זכו להתגלות הבורא ביום ה-50 ליציאתם על הר סיני, וקיבלו את התורה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור