פרשת קרח – לקנאה אין פה

לקנאה אין פה, הקנאה היא אילמת, אנשים מוכנים להודות בזה שיש להם מידת הכעס, שהם מכורים לשליטה, שהפחד מושל בהם, אבל אין כמעט מי שמוכן להודות בפה מלא שהוא מקנא, וזאת למרות שהקנאה שייכת לכולנו, מניעה את מציאות חיינו, אנחנו נולדים איתה והיא מלווה אותנו בכל שלב בחיינו. כל כך חזקה הקנאה אצלנו, שהיא כלל לא שואלת אותנו מתי להופיע, היא פורצת מתוכנו ללא בחירה, ובכל זאת, אנו נוטים להכחיש בכל תוקף קיומה אצלנו.

מדוע קשה לנו כל כך להודות בה?

ישנם כמה סוגי קנאה: יש 'קנאת סופרים' – בקנאה זו אין עיני צרה בהצלחה של האחר אלא שאני רוצה שיהיה לי גם מה שיש לו, וזו קנאה טבעית והכרחית לנו, כי היא מניעה אותנו להתקדם בגשמיות וברוחניות. על קנאה זו נאמר שהיא מרבה חכמה.

אך יש קנאה רעה, שהיא צרות עין – בקנאה זו משאלתו הכמוסה של המקנא היא שלא יהיה לזולת מה שיש לו.

ומכיוון שהאדם מטולטל בלהט החרב המתהפכת בין קנאת סופרים לצרות עין, קשה לו להודות בפה מלא שהוא מקנא, שמא קנאתו היא לא קנאת סופרים אלא צרות עין. יתירה על זאת, גם בקנאת סופרים קשה להודות כי קנאה חושפת חיסרון. כשאני מקנא, זה אומר שמשהו חסר לי,  שאני לא לגמרי שמח בחלקי. כך העשירות של האחר הופכת להיות העניות שלי, חכמתו של האחר הסכלות שלי, יופיו של האחר הכיעור שלי, האומץ של האחר הוא הפחד שלי, ואת זה לא קל להכיל בפרט בעולם רווי מסכות…

זה מה שקרה לקורח, גם לו היה קשה לשים את הדברים על השולחן, והוא הלביש קנאתו בטעמים שונים.  אך מתחת לפני השטח כרסמה קנאה, שהיא מחלה המכלה כל חלקה טובה. אם קורח היה הולך לטיפול פרטני אצל מטפל טוב שבדורו, קרוב לוודאי שהוא היה משקף לו את קנאתו הנסתרת במשה, מוכיח לו שקנאתו היא לא קנאת סופרים ובטח לא קנאה לאמת, כי אם כן, מדוע מבקש לעצמו כהונה גדולה?

זה למעשה הלימוד העיקרי עבורנו – להיות מסוגלים לחשוף את חלקי הקנאה שלנו, את המניעים האמיתיים שאינם נראים ממבט ראשון.

וזו דרכה של תורה, לחשוף את הקנאה, שעל כן מספרת לנו על קנאת: הנחש באדם, על קנאת עשיו ביעקב, קנאת השבטים ביוסף ושאול בדוד , כי לקנאה שורשים קדמוניים בכלל המציאות ואין עצה להינצל ממנה, כי אם בחשיפתה! לא לפחד להודות בה, זו הדרך העיקרית להשתחרר ממנה. או לכל הפחות, למזער נזקים שהיא עושה, כי לקנאה יש נזקים גדולים כמו שלימדונו רבותינו, שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו (סוטה ט). וכן אמרו (אבות ד) שהיא מוציאה את האדם מהעולם, והוא כמתלונן על ההשגחה, וכבא בטרוניא נגד הקב"ה, ומביאתו לידי כעס, ומרירות, ועצבות, והיא אם כל חטאת.

לכן חשוב להתפלל על עין טובה ולדבר טובות על אלו שבהם אני מקנא, וכך יכול להעלות הכל לאמונה ולהבריא נפשו, כי רפואת הגוף והנפש תלויה בניקיון מהקנאה, כמאמר הכתוב "חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא, וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (משלי יד). כלומר, זה שנקי מן הקנאה יש לו "לב מרפא", הלב שלו בריא, ועל ידי עין טובה תבוא הגאולה, שפסגתה תהיה ביטול הקנאה, כמאמר הכתוב "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם, וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ, אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה, וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם".