פרשת השבוע שלח לך – אל תגנבו את הכתר
פרשת שלח לך – אל תגנבו את הכתר: בסתר ליבנו אנחנו דורשים אותו, רודפים אחריו ומבקשים אותו בכל הזדמנות, גם אם זה לא בקול רם. הכבוד והתאווה הממכרת.
זה בטבע שלנו, לחפש כבוד. כל אדם מחפש כבוד ובכל דבר שהוא עושה יש בקשת כבוד. ככה זה, הכבוד מניע אותנו לעשות דברים ולכן קשה כל כך לוותר עליו. אבל אפשר להעלות אותו לשורשו, לזכור שהוא נמשך עלינו מלמעלה, כי הקב"ה נקרא מלך הכבוד, ולא בגלל שכולם מכבדים אותו, אלא בגלל שהוא חולק מכבודו לכולם!
ולעלות את הכבוד לשורשו זה להתרגל לומר תודה – על כל הצלחה לומר תודה, גם על הכישרונות המולדים, כי כל מעלה שיש לנו על זולתנו מייצרת לנו גאווה. וגם אם אנחנו לא תובעים בפה את הכבוד, אנו דורשים אותו בסתר ליבנו. לכן אין באמת תקנה לגאווה אלא על ידי העלאת הכבוד לשורשו, שנפנים שכל מה שיש לנו לא באמת שלנו. קיבלנו בהשאלה מעלות המכבדות אותנו, לא כדי שנגנוב את הכבוד לעצמנו אלא בשביל שנשפיע מאותן איכויות לשאר הנבראים, ונעשה זאת כמשרתים שזכו לאמון.
זה מה שקרה למרגלים – הם התקשו לוותר על כבודם, הם היו אנשים חשובים מאוד: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה", והם ידעו שמרגע הכניסה לארץ נגמרת החגיגה, עכשיו אפשר וצריך להעמיד מלך, שזו אחת מבין שלושת המצוות שנצטווה העם בכניסתו לארץ, וכשיש מלך כל הכבוד זורם אליו. ובשביל לשמור על כבודם, הם הוציאו דיבת הארץ רעה. עד כדי כך קשה תאוות השררה ובקשת הכבוד, עד שאדם יהיה מוכן למכור את הכלל עבור טובתו הפרטית!
וכך מספרת לנו הגמרא (מנחות קט.) על רבי יהושע בן פרחיה, שהעיד על עצמו שבתחילה, קודם שנעשה נשיא ישראל, כל מי שהציע לו כבוד הוא היה חושב לקשור אותו ולזרקו לפני האריות. אבל מרגע שעלה לגדולה, כל מי שהיה אומר לו לרדת הוא היה מוכן לזרוק עליו מיחם של מים רותחים, והוא מביא ראיה משאול המלך – שבתחילה ברח מהגדולה, שהרי כששמואל חיפש אותו להמליכו היה נחבא אל הכלים, ומהרגע שעלה לגדולה ביקש להרוג את דוד. ואם אצל גדולי עולם כך, על אחת כמה וכמה אצל אנשים כערכנו, כי השררה ממכרת, היא הגדולה שבתאוות האנושיות. ומרגע שטעמת ממנה קשה מאוד לוותר!
כך קרה גם לירובעם שתפסו הקב"ה בבגדו ואמר לו: חזור בך! אל תצא לתרבות רעה, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. ואמר לו ירובעם, אני רוצה לדעת מי בראש? אמר לו הקב"ה: בן ישי בראש. אמר לו: אם כך, אני לא רוצה! והשאלה שכולם שואלים היא: בשביל מה שואל ירובעם מי בראש, הרי הקב"ה אומר לו אני ואתה ובן ישי, משמע הוא קודם לבן ישי? אלא שרצה להיות גם לפני הקב"ה, כלומר שרצה את כל הכבוד לעצמו!
ובאמת, המכובד האמיתי הוא זה שמכבד את הבריות, וכך פוסק הרמב"ם (דעות ו ג): "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך", לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו…"
לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", זה לדאוג לכבוד של רעך כמו שאתה דואג לכבודך! במקום לרדוף את כבודנו לרדוף כבוד זולתנו, ובכך נינצל מבקשת הכבוד שמכביד עלינו, שמסכן וממסכן אותנו, גורם לנו לקחת החלטות שגויות ולא מאוזנות, מונע אותנו מלהיות פשוטים, טבעיים, בגובה העיניים, כאחד האדם.
ואם נשכיל, נזכיר לעצמנו תדיר שהכבוד שייך למלך הכבוד שהלווה לנו אור, כדי שנשתמש בו ונשפיע מכל מעלה בה חנן אותנו ויתקיים מאמר הכתוב "וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ".
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור