פשוט, תשתקו!

לפני כמה ימים לקחתי את הילדים לשחק בכדור במגרש המשחקים. אמנע מכם את כל הפרטים הרבים, אבל מה שאני כן יכולה לומר שזמן האיכות הזה היה עמוס וגדוש בוויכוחים, צעקות, מכות, דחיפות, עוד צעקות, עוד דחיפות והרבה איומים ש"אם לא תפסיקו לשגע אותי אנחנו חוזרים הביתה!!!"

באופן כללי, אני חושבת שהסתדרתי עם המצב לא רע, חוץ מהחלק בו צעקתי על אחד הילדים כשהזמנו את האוכל כשהלכנו לאכול. הקופאית, שנראתה בת 15 לכל הדעות, ולכן גם מן הסתם גם אין לה ילדים, לא הבינה על מה ולמה. אם היא הייתה אמא אני בטוחה שהיא הייתה מחייכת אלי לאות הזדהות הבנה וסולידריות, מה שנקרא אחוות אימהות. או לפחות, נותנת לנו אוכל בחינם.

אגב אוכל בחינם, לא מזמן זכיתי באוכל בחינם. זה היה בפתיחה של אחת מחנויות הטייק-אווי (אוכל מוכן) באזור. אני חושבת שבאותו יום אכלתי מספיק דגימות ואחרי ששבעתי כהוגן לקחתי את הילדים למסעדה שלהם. קמצנית משהו, אתם בהחלט יכולים לומר. אחרי הוויכוחים והצעקות של מי קיבל יותר צ'יפס ולכלכך את עצמו הכי הרבה עם קטשופ שבא בשקיות המעצבנות הקטנות, פנינו לבית כשאנחנו מותשים. זאת אומרת, אני היחידה שהייתי מותשת. הם רק "התחממו".

כשהגענו לחנייה של הבניין חיכתה לי הפתעה חצופה.

מישהו החנה את הרכב שלו בחנייה שלי! לא זיהיתי של מי הרכב, אבל הבן הגדול כן. זה היה הרכב של השכן. ובחיי, לא הבנתי למה הוא בכלל היה צריך להחנות את הרכב שלו כאן כשיש לו מקום חנייה משלו והוא בעצם גר שם?! ולא רק, אם הוא לא שמח בחלקו, בחנייה שלו, יש עוד הרבה מקומות חנייה ברחוב שאחד מהם היה יכול להתאים לו. למה לעשות לי דווקא ולחנות בחנייה שלי, הא?!?

מאמרים נוספים בנושא:

קערה כחולה

חינוך מלא באהבה

הכי טוב, לשתוק!

חתיכות של סבון

הצלחתי לא לקלקל

איפה מחיאות הכפיים?

משולש האהבה

אהבה של אמא

אוהבים אותך ילד

לך בתי, מאבא

תפילה של אמא

רתחתי מזעם. חוסר ההתחשבות שלו הוציא אותי מדעתי. שלחתי את הבן שלי לקרוא למר שכן כדי שיוציא את הרכב שלו. הרגשתי איך הקיטור משתחרר לי מהאוזניים ושאני מחכה שם בחוץ לנצח, עד שמר שכן היקר יואיל בטובו להגיע ולהוציא את הרכב שלו. ואז הוא הגיע, מר לא-אכפת-לי מכל-העולם כשהוא הולך לו להנאתו כאילו שום דבר לא קרה. אתם חושבים שהוא טרח להתנצל? להסביר למה? שום כלום! הוא נופף עם היד שלו 'שלום' כדי לצאת ידי חובה, נכנס לרכב ונסע.

בערתי מזעם!!!

זה היה מאוחר, והרוטינה האכזרית של זמן השינה ארבה לי כבר בפתח הדלת – אצלנו בבית זו חגיגה לילדים בפני עצמה, ועוד ים של עצבים בשבילי. והנה אני שם, בחוץ מחכה לשכן שיפנה לי את מקום החנייה שלי. כל כך רציתי לצעוק, להטיף לו מוסר, לתת לו הרצאה כזאת, לנאום למה זה לא בסדר מה שהוא עשה, כי יש לי לפחות סיבה אחת מוצדקת לעשות את זה. מה גם שהתנצלות נראתה כמשהו כבד עליו, אבל עזבו, זה לא מה שהציק לי באותו רגע כמו…

עצרו רגע!

פתאום הבנתי שאני בעצם במבחן אמונה, שבוחנים אותי משמים ואת התגובה שלי. המעודדים שלי שם בשמים חיכו לראות אם אני מסוגלת לשמור על שתיקה, או שמא אתפוצץ על הבן אדם ואתן למקטרגים חלקים לא מבוטלים ממני… יכולתי לשמוע את המנחה בזירה שואל בקול נמוך, "האם היא תצליח לקחת בחזרה את החלקים האלה?"

אחרי 30 שניות בהן עצרתי את הנשימה שלי, אני שמחה וגאה לבשר לכם שפשוט שתקתי! וואו! ושמישהו ייתן לי מדליית זהב!

אני בטוחה שלוח הניקוד שלי עבר שינויים אדירים, לטובתי כמובן, מה שאומר ששפע ברכות יחולו על ראשי עכשיו. איך אני יודעת? כי ההשקפה היהודית אומרת, שאדם שלא אומר משהו שלילי כשיש לו את ההזדמנות לעשות את זה – גם אם זו ביקורת בונה ומועילה – הוא זוכה ובגדול בשפע של ברכה משמים!

בעלים יקרים, אתם לא יוצאים מן הכלל, תנו לנו הנשים את הנקודות המגיעות לנו על כל מה שאנחנו עושות בבית!

כי מה הנקודה, בעצם? פשוט, תשתקו! תשמרו על זכות השתיקה, זה משתלם.

אתם מבינים? יש המון רווחים לשמירת הפה סגור, לרגע בו אנו נמנעים מלומר את מה שיש לנו על קצה הלשון ולהשתיק את הצד השני.

ויותר מכל, לתת דוגמה למופת לילדים שלנו, כמו הילדים שלי שעמדו שם בצד וחיכו לראות איך אמא שלהם – שלרוב ידועה כמי שלא שותקת (בטח כשלוקחים לי את החנייה) – מתעלה על עצמה ומהווה עבורם את הדוגמה הכי טובה שיש.

רק אל תספרו לבעלי, הוא בטח ישתמש בזה נגדי…