צדיק

 

צדיק האמת שיש לו תלמידים הגונים הוא חי וקיים לעולם, כמאמר רבותינו ז"ל. כי באמת צדיק האמת אינו מת כלל, ומה שנכתב מיתה אצל הצדיקים הוא רק מסיטרא-דילן, כמובא בזוהר הקדוש, ועל כן אמרו חז"ל: כל זמן שתלמיד של אדם קיים כאילו לא מת, אף על פי שבאמת אנו רואים שמת ונקבר, אף על פי כן צדיקים במיתתם נקראים חיים, כי באמת לא מת כלל, רק מצידנו שאין אנו רואים אותו.

 

אבל מחמת שתלמידו קיים ואומר תורתו משמו ומלמדה לאחרים, על ידי זה בודאי כאילו לא מת גם מצידנו. כי עיקר החיות הוא רק חוכמת התורה הקדושה, ועל כן כל זמן שתלמידו של הצדיק קיים ומגלה תורתו הקדושה, ובודאי לא מת.

 

 

 

בשבת הראשונה ששהו רבי נתן ורבי נפתלי אצל רבנו ושמעו את הזמירות מרבנו,  הם חשו וראו את הדבקות של רבנו בבורא עולם תוך כדי הזמירות וכן את פניו הקדושים, על כן נתעוררו בתשוקה עצומה, אף הם, לבורא עולם.

 

כשרבנו שר את הפסוק "כפה פרסה לעני" מתוך מזמור אשת חיל, וכפל רבנו את המילים הללו כמה פעמים בניגון, התעורר רבי נתן בבכיה.

 

כשהגיע רבנו לפסוק "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון", הרגיש רבי נתן מתיקות נפלאה, והבין שרבנו רמז לו, שמי שילביש את עצמו בעוז והדר (בעבודת השם) אזי, יזכה לשחוק כשיגיע היום האחרון לחייו.

 

כשהגיע רבנו למילים "להתקפא חלשין" (במזמור אחר ששר לכבוד שבת), כפל הרבה פעמים מילים אלו בהתעוררות רבה.

 

רבי נתן נהג לומר את המילים הללו תמיד (שמשמעותן: לחזק את החלשים). כמו כן אמר שמילים אלו ליוו אותו כל ימי חייו וחיזקהו ואימצוהו מול כל המשברים.

 

באותה שבת יצא רבי נתן ברוב התרגשות למקום מבודד וצעק: "ריבונו של עולם, בברסלב בוערת אש – הבער אותה בליבי!"…

 

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.