צדיק

 

יש שדה עליון ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונפלאים מאוד, היינו נשמות ישראל, והם צריכים לבעל השדה שיעסוק בתיקונם בכל תיקוני השדה, בחרישה וקצירה זריעה ונטיעה וכיוצא. כי כל אלו הבחינות נמצאים בבחינת תיקון השדה של הנשמות הנ"ל, וזה צדיק-הדור העוסק בתיקוני השדה הנ"ל, הוא כמו בחינת מקבל ואריס שיורד לתוך שדה חברו, כי השם יתברך כביכול נקרא חברו של זה הצדיק האמת. כי זה הצדיק האמת שעוסק בתיקוני השדה הנ"ל, שזהו תיקון כל העולמות, הוא נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, וזה הצדיק דן הכל לכף זכות ומוצא זכות אפילו ברשע גמור, ועל ידי זה מעלהו לכף זכות באמת ומתקנו ומחזירו בתשובה.

 

על כן נקרא יורד לתוך שדה חברו – יורד דייקא, כי הוא צריך לרדת לעמקי עמקים ולקבץ הטוב מכל הרחוקים ולהעלותם אל הקדושה. וזה הצדיק לפעמים הוא בחינת חוכר, שנותן דבר קצוב לבעל השדה כך וכך כורין לשנה, ולפעמים הוא בבחינת מקבל השדה למחצה, לשליש ולרבע וכו’.

 

 

 

בעת המחלוקת על רבי דב, השוחט מנעמירוב, בעניין השחיטה, שנתן תקיעת-כף למתנגדים שלא יחזור ל"איוולתו" ללמוד ולהגות עוד חלילה בספר "ליקוטי מוהר"ן", ואחר כך נודע להם שהוא ממשיך ללמוד בו. ומשום כך פיטרו אותו המתנגדים ממלאכת השחיטה, (והסכים רבם שיקחו אנשי שלומנו איזה שוחט שירצו, אולם בשום אופן לא את רבי דב, מחמת שהוא הפר את תקיעת-הכף שנתן), ועשו "שער חרסית" ששם זרקו את כל הכלים ש"נטמאו" כביכול בבשר שחיטתו.

 

פנה רבי דב במצוקתו לרב מטשערין ושאלו מה דינו להלכה, ענה לו הרב: "להם היה אסור לקחת ממך תקיעת כף על עניין זה, ולך היה אסור לת להם תקיעת כף. והוא עוולה של שניכם".

 

לבסוף עזב השוחט את העיר נעמירוב ועבר לגור בברסלב, ומשם עבר לגור בטעפליק, ולהיכן שהגיע נתעוררה מחלוקת סביב עניינו, עד שפנה אליו רבי נחמן מטולשטין ואמר לו: "התקרבת אלינו כדי לעורר עלינו מחלוקת?! הנח את הסכין. ושמע רבי דב בקולו ועזב את מלאכת השחיטה ועלה לארץ ישראל, ונעשה מלמד בטבריה ונפטר שם בשם טוב מאוד.

 

 

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.