צדיק

 

תיקון הברית, שזה עיקר כלל כל התורה כולה, זה אי אפשר לתקן, כי אם על ידי צדיק-האמת ששמר את הברית בתכלית השמירה שאין שלימות אחריו. ועל כן עיקר התגברות המניעות הוא על זה, שמונעים את האדם מלהתקרב לצדיק-האמת, שעל ידו עיקר התיקון של כל אחד. ומי שזכה להתגבר ולשבר המניעות במסירות נפש ממש, על ידי זה הוא זוכה לראות אור האמת של צדיק-האמת ולהתקרב אליו ולקבל תיקונו בשלימות בבחינת פי-שניים.

 

וזה בחינת מצוות מילה ופריעה, שהוא לחתוך ולבטל קליפת הערלה והפריעה דמחפיין על ברית קודש, שזה בחינת המניעות וכל ההסתרות החופין ומכסים ומעלימים את אור האמת, שזה בחינת ערלה דחפיא על ברית קודש. וצריכים לחתוך ולשבר ולבטל את המניעות ביגיעות גדולות ובמסירות נפש ולסבול צער וכאב גדול, כמו צער התינוק בשעת חיתוך ופריעה, ואז זוכים שיתגלה לו אור האמת ולהתקרב אליו כנ"ל. וזה גם כן בחינת התגלות אליהו, שנמצא בכל ברית מילה.

 

 

 

כשנסע רבנו ז"ל מזלאטיפליע לברסלב דרך אומן, הוא עשה שבת באומן, ואז היה המעשה כשנסע והראה בידיו לכיוון בית-החיים ואמר: "פה טוב להיקבר!".

 

באומן היו אז שלושה אפיקורסים גדולים מאוד: חייקיל ושני חתניו, שאחד היה שמו הירש-בער, והשני היה שמו לאנדא, שהיה רופא באומן והיה גם כן אפיקורס גדול, אבל לא כהירש בער, שהיה אפיקורס גדול ביותר.

 

הם היו אנשים חשובים ומכובדים וקרובים למלכות, וקיבלו מתנה מהמלך חרב של זהב, כי היו חכמים גדולים ונודעו בכל רחבי רוסיה וגם בשאר הארצות. דרכם היתה, כשבא צדיק מפורסם לאומן, הלכו אליו כדי לצחוק ממנו, ואם באמת הוא חכם, אזי לדבר איתו.

 

פעם אחת, כשהרב הצדיק מבארדיטשוב רצה להיות רב באומן, הם לא הניחו לו, וכן הרב משפיטיווקא וכן הלאה. אולם כשרבנו ז"ל הגיע לשבת שם, אמר חייקיל: "אני אלך לתהות על קנקנו, ואתם תישנו, ואם יש עם מי לדבר, אז תלכו אתם גם כן".

 

כשבא חייקיל לבית רבנו, שאל אותו רבנו ז"ל: "מה רוצה יהודי?" ענה חייקיל: "שמעתי שבא אדם גדול, ובאתי לראותו".

 

ענה לו רבנו: "הלא אדם גדול גר ממולי, מדוע לא תלך לראותו?" (כי מול הבית שהתאכסן רבנו, התאכסן שם שׂר אחד, המכונה גנרל),

 

והיה הדבר הזה כסתירה בפניו של חייקיל, ושתק. אחר כך, כשהלך לביתו, אמר לחתניו: "אף שדיברתי עמו דברים מועטים, והוא נתן לי בזיון קצת, אף על פי כן, אני רואה, שיש עם מי לדבר".

 

 

האפיקורסים הנ"ל עשו ביניהם קשר בשבועה, שלא יזכירו שם ה’, היינו: שלא יבוא להם שום ספק במחשבה, אם יש ה’ וכו’, כי דרך המחקרים וחושבי המחשבות, שפעם הם גומרים במחשבתם, שכך היא האמת, ואחר כך באה להם מחשבה שסותרת את כל הראשונות, כלומר שהאמת היא דווקא ההיפך. והם חקרו במשך שנים רבות, לכן החליטו בשבועה, שלא יניחו להכניס במוחם שום מחשבה אחרת, וגם בדיבור לא ידברו מהשם-יתברך, כי אומרים העולם, שדבר הרגיל בלשון האדם הוא הכרח המציאות, על כן הסכימו שלא ידברו מה’ כלל וכלל.

 

אולם כאשר באו אל רבנו ז"ל, והיו אצלו מספר שעות, כל פעם בא להם בפיהם שם ה’, והיה אומר הירש בער: "מזמן נשבעתי לבלי להזכיר שם ה’, אולם בכל עת שאני בא לרבנו ז"ל, מושכים אותי בכנפי בגדי – הירש בער!!! יש ה’ בעולם!!!"

 

    

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.