צדיקי אמת – לאורם נלך

מיהם אותם האנשים, המיוחדים, מורמים ונשגבים מעם, ב-הה הידיעה, שלאורם נלך?

מיהם אותם אצילי נפש וגוף המהווים עמודי טווח של עם ישראל ובבניית כל העולם כולו, עד כדי כך שעליהם נאמר בזכותם מתקיים כל העולם?

מיהם אותו הדמיות שנבחרות בפינצטה בכל דור ודור שבלעדיהם אין זכות קיום לעולם?

בכל דור ודור ישנם, קיימים שלושים ושש (36) ל"ו צדיקים שבלעידהם אין זכות קיום לעולם.
כל הזמן הצדיקים מתחלפים, ולכל צדיק יש את המהות , העניין והדרך שלו בעולם.

הקדוש ברוך הוא מתפאר בהם, לכן צריך מאד להיזהר בכבודם, וישנם כאלו שנראים מאד פשוטים תרתי משמע, וכל זה נועד כדי להטעות שלא יחשבו על רום מעלתם.

הצדיק במותו יותר מבחייו. הצדיק עד 120, כאשר מגיע לעולם שכולו טוב, יכול לפעול ישועות לעם ישראל יותר מאשר בחייו. כדוגמת רבי נחמן שהוא אחראי על אעשרים וארבעה בתי דין של מעלה.

צדיקי האמת הם אלו שמנהלים את העולם. הקדוש ברוך הוא , הוא מלך. מלך שנמצא בעליונים, ופה נתן בתחתונים את המלוכה לשליחיו הנאמנים, הלוא הם צדיקי האמת. "צדיק גוזר , הקדוש ברוך הוא מקיים".

קווי דמות של הצדיקים, שנזכה ללכת באורם: צנועים, פשוטים, ענוותנים, תכליתנים, דעתניים, בעלי אמונה ושמחה שלמה, רוחניים מאד, בעלי שליטה עצמית כולל שליטה על המחשבות, שוברים את המידות הרעות וישנם כאלו שמגיעים להשגות גבוהות במיוחד (כדוגמת רבי נחמן שהגיע בשלמות לדרגת חיה, שהיא הגבוהה ביותר!), אוהבי ישראל ואוהבי אדם, מקדשים את הבריאה ואת החומר, קל וחומר את הרוחניות. לא מפקפקים בהנהגת השם יתברך.

צדיק יכול לפעול ישועות ולקחת את זכות הבחירה. הצדיקים בברית קודשם יכולים לפעול לתקן את האדם. רבי נחמן אומר, ככל שהציק דגול יותר, כך יכול לפעול ישועות. להלן הסיפור עם הבעל שם טוב שממחיש זאת היטב:

אחד מתלמידי הבעל שם טוב, שהי' גם למדן וצדיק גדול, נשלח על ידו להיות רב בעיר מסוימת.

בתחילה הלך הכל למישרין. הרב הי', כאמור, חסיד, צדיק גדול, ולמדן, והוא ידע היטב שרב אינו רק מורה הוראה ועונה לשאלות, אלא הוא אמור להנהיג את עדתו ולדאוג לטובתם הן בגשמיות והן ברוחניות. לפיכך, ביודעו את גודל האחריות המוטלת עליו כרב בישראל לכל עדתו, הכניס את עצמו בכל כוחו גם בפעולות לטובת אנשי העיר ולטובת כל אחד מהם. כך, בזכות הרב, הוטב מצבם הרוחני וגם הגשמי של התושבים, וכולם היו מרוצים מאד.

אלא שאירעו שני מקרים, שבגללם נתעורר קטרוג גדול למעלה על אותו רב.

פעם אחת, באמצע היום, ישב הרב בביתו והגה בתורה בהתמדה רבה, ולפתע צמא מאד למים. באותה תקופה, כידוע, לא היו ברזי מים בכל בית, והמים הגיעו בכדים ובדליים לבתי התושבים על ידי שואבי המים, שהיו שואבים את המים מן הבאר או הנהר המקומי, ומביאים אותו לבתים.

באותה שעה לא היו מים בביתו של הרב, והצמא הפריע לו מאד בלימודו. כשהביט מן החלון ראה והנה הולך לו מרחוק שואב המים עם שני דליים על כתפיו. שואב המים צעד במהירות, וניכר הי' שהוא ממהר מאד לדרכו, אך הרב לא התחשב בכך, וקרא לו לעצור ולהביא לו מים. להפתעתו לא הגיב שואב המים, והמשיך בדרכו כאילו לא שמע מאומה. הרב הרים את קולו וצעק לו בקול גדול, אבל הדבר לא עזר מאומה. האיש המשיך במהירות בדרכו ולא התייחס כלל לרב העומד וצועק. הדבר הרגיז מאד את הרב, שראה בזה גם פגיעה בכבודו ובמעמדו כרב העיר. הוא יצא מכליו ומיהר לרדת מביתו ולרדוף אחרי שואב המים. כשהשיגו, לא נחה דעתו עד שסטר לו על הלחי ברוגזה, באומרו לו כי שהרב קורא לו עליו להישמע ולציית ולא להתעלם ממנו כאילו לא שמע. האיש שתק ולא ענה מאומה.

האמת הייתה, ואת זאת כמובן לא ידע הרב, כי אותו שואב מים הי' בעצמו צדיק נסתר, והוא הי' בדרכו בשליחות חשובה להביא מים לצדיקים נסתרים שהיו זקוקים לכך בדחיפות. הרב פגע בו שלא בצדק בלי לחשוב. ודווקא בגלל גדולתו, התעורר עליו בגלל זה קטרוג גדול למעלה.

משך זמן לאחר מכן אירע מקרה נוסף. באותה עיר הי' עני בן טובים, תלמיד חכם שירד מנכסיו, ואנשי העיר קיבלו על עצמם לתת לו קיצבה שבועית כמתן בסתר, כדי שיוכל להתקיים בכבוד עם משפחתו. לשם כך הי' אדם מיוחד סובב למטרה זו בין אנשי העיר פעם בשבוע, ואוסף מכל אחד את הסכום שקיבל על עצמו.

אירע כמה פעמים, כשהי' צורך בממון לעניינים אחרים, שהיו אנשים שסירבו לתת בטענה שהם כבר נותנים לצדקה עבור אותו יהודי. כששמע זאת הרב באחת האסיפות, התבטא שלא ייתכן לדחות את צרכי הרבים בגלל צרכי היחיד. צרכי הרבים קודמים לצרכי היחיד, ואי אפשר שלא לעסוק בשום עניין נחוץ בגלל אותה צדקה. דברי הרב גרמו לכך שחלק מהאנשים ביטלו את תרומתם הקבועה, ואחרים הקטינו אותה. משבוע לשבוע קטן הסכום הנאסף, עד שהממונה ראה שלא כדאי לו בכלל לכתת את רגליו בשביל כמה פרוטות, והוא הפסיק בכלל ללכת ולאסוף את הכסף. כשהגיע ערב שבת, והיהודי נותר ללא פרוטה, הוא פרץ בבכי רב, והדבר עורר שוב קטרוג גדול למעלה על הרב, שבגלל דבריו באותה אסיפה הופסקו התרומות לאותו יהודי.

בית דין של מעלה פסק את דינו של אותו רב, שימסרו אותו ביד השטן, שיעשה בו כל מה שירצה. השטן שמח מאד על הטרף שנפל לידו, והחליט שלא ימית אותו אלא יעשה לו דבר שהוא מר ממוות – הוא יגרום לו להמיר את דתו, רחמנא ליצלן.

בשבת קודש אחר תפילת שחרית נכנסה לפתע רוח תזזית בליבו של הרב ונתעוררה בו תשוקה גדולה להמיר את דתו. במהירות עצומה הוא רץ לביתו, פשט את הטלית, וכאחוז טירוף רץ לביתו של הכומר המקומי. הכומר שפתח את הדלת הופתע לראות את הרב היהודי עומד בפתח. הוא הכיר היטב את הרב וגם כיבד אותו, וישאל את הרב לרצונו. רצוני, אומר לו הרב, להמיר את דתי רח"ל, ויפה שעה אחת קודם. הכומר הופתע מאד, וגם שמח מאד שכזה דג יעלה בחכתו. אבל הוא חשש שאין זה אלא שיגעון חולף. הכניס, אפוא, את הרב לביתו. נתן לו חדר מיוחד עם מאכל ומשתה כראוי, והשאיר אותו לבדו למען יחשוב היטב על הצעד הגורלי שהוא עומד לעשות. ובינתיים, אמר, יעשה הוא, הכומר, את ההכנות הדרושות לטקס ההמרה רח"ל. הרב שתה שם כוס יי"ש, השתכר, ושכב לישון על המיטה שעמדה במקום.

דרכו בקודש של מורנו הבעל שם טוב הייתה, כאשר ישב עם תלמידיו בסעודה שלישית של שבת קודש, בשעת רעוא דרעוין, להעלות ברעיונו הקדוש באופן פרטי כל אחד ואחד מתלמידיו הפזורים במקומות רחוקים, לראות מה נעשה עמו, האם הוא זקוק לעזרה מיוחדת וכדומה. כאשר הגיע ברעיונו הקדוש לאותו רב, לא מצא אותו בשום מקום, לא בעליונים ולא בתחתונים. החל הבעש"ט לחפש אותו, ועשה כל מיני כוונות וייחודים עד שלבסוף מצאו בבית הכומר, עומד להמיר את דתו רח"ל. מיד בא בטענה לבית דין של מעלה על מה ולמה כל זה.
 סיפרו לו את חטאיו של הרב, שנחשבו חטאים חמורים בגלל גודל מעלתו, ואת פסק הדין בבית דין של מעלה לתת אותו בידי השטן.

החל הבעש"ט לעורר עליו רחמים רבים וללמד עליו זכות, ואולם מאומה לא הועיל. הי' הבעש"ט הולך ומונה את כל זכויותיו הרבות של אותו רב, עד שהגיע לזכות שאותו רב הי' מקפיד מאד ליטול ידיים לסעודת "מלווה מלכה" במוצאי שבת קודש.

והנה אמרו לו מלמעלה כי אכן זכות זו יכולה לעמוד לו עתה להצילו מרדת שחת, ואולם, זאת אך ורק בתנאי שגם עתה, במוצאי שבת זה, יקיים סעודה זו כראוי. הבעש"ט ניעור מדבקותו, לקח מן החלות שעמדו על שולחנו הטהור, נתן ביד אחד מתלמידיו הנאמנים, ואמר לו: קח ולך, והקב"ה יעזור. התלמיד, ככל תלמידי הבעש"ט שהיו מורגלים בכגון דא, לא שאל שאלות. הוא לקח את החלה מידו הקדושה של הבעש"ט, ויצא לדרך. הלילה של מוצאי שבת כבר פרש את כנפיו, אותו תלמיד אמר "ברוך המבדיל" ויצא החוצה. לאן – הקב"ה יעזור. פסע כמה פסיעות והנה הוא רואה את עצמו עומד במקום זר, בלתי מוכר לו לחלוטין, ולפניו בית. הי' זה ביתו של הכומר באותה עיר רחוקה.

הכומר, שלהפתעתו לא הייתה גבול, ראה לפניו בפעם השני' באותו יום יהודי נכבד המבקש להיכנס לביתו, וללא אומר ודברים הכניס גם אותו לחדר בו שהה הרב. התלמיד, שראה לפניו יהודי שיכור שוכב על המיטה, ולא פוסק מלדבר מתוך שיכרות כי חפץ הוא להמיר את דתו רח"ל כאן ועכשיו, התחיל להבין לשם מה שלח אותו הבעש"ט הקדוש לכאן. הוא פנה אפוא לאותו יהודי וניסה לדבר על ליבו כי יאכל משהו, כשהוא מציע לו את החלה שקיבל מן הבעש"ט. הרב רצה לחטוף ולאכול זאת מיד, אבל התלמיד עצר בעדו: ראה נא, עדיין לא המרת את דתך ואתה עדיין יהודי. אם כן עדיין צריך אתה ליטול ידיים ולברך לפני האוכל.

הרב נעתר לבקשותיו, נטל ידיו, ברך, וטעם מן החלה. הקדושה שהייתה בחלה של הבעש"ט פעלה מיד את פעולתה. הרב התעורר בבת אחת מן השיגעון שתקף אותו והתחיל למרר בבכי: מה עשיתי, מה עשיתי, עמדתי רח"ל להמיר את דתי, אבוי לנשמתי, האם אוכל אי פעם לתקן חטא נורא זה? והתלמיד מנחם ומעודד אותו כי בוודאי, כשם שדאג לו הבעש"ט עד לרגע זה, והוציא אותו משאול תחתית, כך בוודאי יעזור לו וידריך אותו בדרך תשובה ותיקון. אבל איך אגיע עכשיו אל הבעש"ט הקדוש, שאל הרב בבכי, והרי אלפי פרסאות מבדילות בין מקום זה למעז'יבוז', עירו של הצדיק.

אל תירא, אמר לו התלמיד, הרי גם אני הגעתי לכאן בקפיצת הדרך זה עתה. אחוז בחגורתי ונתחיל ללכת, ובע"ה נגיע לאן שאנו צריכים להגיע. איכשהו הצליחו לצאת מביתו של הכומר, צעדו כמה צעדים, והנה הם במעז'יבוז', ליד ביתו של הבעש"ט הקדוש. נכנסו השניים פנימה, והבעש"ט עדיין יושב עם תלמידיו בשולחנו הטהור בסעודה השלישית של שבת קודש מתעמק ברעיונותיו הקדושים. הוא לא זז משם עד שהעניין יבוא על תיקונו במילואו. ואכן, הבעש"ט הורה לאותו רב את דרך התשובה בה יילך כדי לתקן בשלימות את כל מה שהי', ולשוב ולעלות בדרך העולה בית א-ל.

הצדיקים קרובים ביותר לקדוש ברוך הוא. מדוע? כי הם יותר רוחניים. יש בהם יותר קדושה, וככל שיש יותר קדושה כך יותר קרובים למאציל העליון, הם מזככים ומטהרים את עצמם מכל הגשמיות של העולם הזה וממלאים את עצמם ברוחניות, תורה קדושה.

מעשיהם טובים, מלאים בחסדים ובמצוות, אהבת חינם ונתינה אינסופית. משקיעים ונותנים מעצמם בלי להשגיח על עצמם בכלל, הם כול כולם חסידים ולמען ובשביל כלל עם ישראל, ובכך מקיימים "עולם חסד יבנה".

הצדיקים מתפללים בלי סוף לקדוש ברוך הוא להמתיק את הדינים מעל עם ישראל , ולעיתים גם מוסרים את נפשם בפירוש. הם בעלי עין טובה, מתוקנים במידותיהם שואפים חותרים ומגיעים אל התכלית שלשמה נברנו, בעלי דעת אמת, מקיימם ואוהבים את התורה הקדושה ובעלי יראת השם יתברך, עבדים נאמנים לשם יתברך בבחינת ידידים.

"לאורם נלך"

השאיפה והרצון של כל אחד ואחת מאתנו צריכה להיות כמותם. להידמות למידותיהם, אורחותיהם וכללי ההתנהגות והמוסר, דרך הארץ, הענווה והשפלות של הצדיקים. שבורחים מכל טיפה של כבוד, פרסום ותהילה. בורחים מכל תענוגות העולם מכסף ומעמד.

מסופר על הרב עובדיה יוסף עליו השלום, שפעם ממש הוכרח להשתתף באירוע משפחתי ולנוסע לשבות במלון בשישי שבת. מאחר והפצירו בו רבות לא יכול לסרב ונענה בחיוב לבקשה. "רק רגע קט" אמר, "אלך להכין לי תיק לשישי שבת". ההכנה ארעה כמה רגעים ובסיומם יצא הרב מחויך עם שניים עשר מזוודות מלאות – לא פחות מאשר ספרי לימוד!

הרב לא רצה לאבד אפילו שנייה של לימוד תורה וארז עמו את ספרי הלימוד. הרבנית ראתה שכך, הבינה עד כמה חשובה לו הלמידה וממלא התרצתה שיישאר בבית להמשיך וללמוד.

אין ספק שהצדיקים טהורים ברוחם ובגופם, בעלי מידות תרומיות – ולא בגלל שנולדו כך, כי תורה אינה עוברת בירושה, כפי שמעיד רבי נחמן הקדוש שזכה למה שזכה לא בגלל ייחוסו המשפחתי כנין של הבעל שם טוב הקדוש, אלא בשל יגיעה עצומה והתמדה בלתי פוסקת תוך נחישות , בהירות וחתירה לתכלית.

לצדיקים יש לשון נקייה, מנומסת, מתורבת, מילותיהם נשקלות , פה זך וטהור. פה שמדבר עם השם יתברך אסור לו להוציא דברים לא טובים מפיו, לא שכל שכן דיבורי גנאי, לשון הרע ורכילות, קללות חס ושלום.

"לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי". לרצות. לשאוף. לייחל. לכמהה. והעיקר להאמין.