צדקה

 

עיקר התהוות הזמן הוא על ידי צדקה וחסדים של אמת, כמובן במעשה של השבעה קבצנים (שבעה בעטלירס, במעשה של יום ג’ מעניין הכבד-פה) ועל ידי זה עיקר קיום המעיין והלב של העולם, שזה עיקר קיום העולם כמובן שם.

 

והמעיין הוא בחינת הנקודה הקדושה הנ"ל, שהיא שורש כל הנקודות הקדושות שיש בכל אחד מישראל, והלב של העולם הוא שורש כל הלבבות הקדושות של כל ישראל. ועל כן ע"י צדקה וחסד של אמת, שעל ידי זה עיקר התהוות הזמן, ועל ידי זה עיקר קיום המעיין והלב הנ"ל, על כן על ידי זה זוכים לקשר עצמו בכל עת לנקודה הקדושה (הנמשכת מהמעיין הקדוש הנ"ל), השייכת לליבו בעת הזאת דייקא.

 

גם על ידי זה זוכים להתבודד ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בכל עת בשלימות, כפי היום והשעה. ועל כן צריכים לעשות צדקה בכל עת בבחינת: עושי צדקה בכל עת. בכל עת דייקא, כדי לקשר את עצמו על ידי זה בכל עת לנקודה השייכת לליבו בעת הזאת, שזה בחינת משפט, וזה בחינת: "אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת".

 

 

רבי בנימין פארבער זצ"ל היה נוהג מדי לילה אחר קומו לערוך תיקון חצות וללכת להתבודד על ציונו הקדוש של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, והיה קופץ כדרכו בזריזות מעל גדר בית-הקברות והולך להשתטח על הציון, וכשהיה מגיע אל ציונו של הרבי היה מתחיל לגנוח גניחות רבות, אחת אחרי השניה, וכך היה מתלהב ומתרגש עד אשר היה מתפרץ בבכי רב ושופך דמעות כנחל.

 

פעם אחת ראה רבי בנימין את רבי ברוך בארדיטשובער ז"ל עומד ומתפלל בכוחות עצומים בבית המדרש שבעיר ברדיטשוב, וראה את גודל רצינותו וכיסופיו לדרך הקדוש, ואמר לעצמו, בלשון המבוא בסיפורי מעשיות (מעשיה יג): "הלב הזה שייך למעיין הזה" – כאומר, שלב כזה הכוסף לה’ יתברך נכון שיתקרב למקורו, הוא רבנו הקדוש נחל נובע מקור חוכמה, והחל להתחבר אליו, וכך מיום ליום התקרב.