ציפיות, רק בכריות

אף אחד מבני הזוג לא צריך להרגיש
שמגיע לו או שחייבים לו. כי איך אומרים?
ציפיות, רק בכריות. ברגע שלא נצפה
נופתע לגלות עד כמה בן/בת הזוג מלאים
בנקודות אור…

בעת שנפטרה אשתו של הרב שלמה זלמן אוירבעך זיע"א עמד בסמוך למיטתה ואמר: "אשתי על אף שבידוע שצריך לבקש מהמת סליחה סמוך לקבורתו, מעיד אני ומצהיר על עצמי שאיני צריך לעשות זאת משום שמעולם לא פגעתי בך ולא פעלתי נגדך…"

אחת מנשות אנ"ש ברסלב, שבעלה הלך לבית עולמו לפני זמן מועט, הצהירה על מיטתו שהוא אף פעם לא העליב אותה ולא הייתה פעם שנפגעה ממנו. זוהי מעלה עצומה להגיע לידי אמירה שכזו משום שאין מציאות כזו של אדם מושלם. אין מלאכים בעולמנו ולכל אחד יכולות לברוח פליטות ומילים לא רצויות. חכמת הנשים היא לדעת לקבל הכל באהבה להסתכל בעין טובה במשקפיים ורודות, כמו שנוהגים לומר, ולהגיע לידי מצב שבו לא יהיה צורך לבקש סליחה. פשוט, בגלל שלקחו הכל בקלות. זרמו עם צוקי העיתים, יד נלחצה אל היד שמולה וחיצים שבטעות נשלחו לא חדרו אל מטרתם, אלא החליקו על לב משומן בטוב שעמד מנגד.

תמיד אפשר לסלוח. אחרי שהכל נגמר, בתור טובה אחרונה, מן "סולחה". אבל מדוע? בשביל מה לחכות לרגע הזה שמתפללים שלא יגיע לעולם כדי לכבות את הלהבות שנדלקו, אם אפשר לעשות זאת קודם לכן כשביחד? זוהי עבודתנו כאן עלי אדמות. אדם שעובד על עצמו ללא הפסקה ועמל לסגל לעצמו עין טובה ולא מבקרת, מגיע בסוף למעלה עצומה – הוא לא צריך לבקש סליחה.

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, תורה רפ"ב) אומר: "דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות. ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב שבאותו המעט אינו רשע. ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות ויוכל להשיבו"… אם כן, כל מערכות היחסים של האדם, הן עם עצמו והן עם זולתו, תלויים בחיפוש של הנקודה הטובה.

הרב שמחה כהן אמר פעם באחת מהרצאותיו: ש-80% מהמשתתפות במקום היו רוצות בעל אחר, עם תבנית וצורה, אופי ומזג שונים. מדוע? פשוט, משום שאינן מחפשות בבעליהן את הנקודה הטובה שבהם, לכן יש להן טענות מכאן ועד להודעה חדשה, כמו: "בעלי כל הזמן קונה ומבזבז את הכסף", או מנגד, "בעלי כל כך מקמץ בהוצאות, שום גרוש הוא לא מסכים להוציא מהכיס", " בעלי אף פעם לא מדבר איתי", ומנגד, "בעלי כל הזמן איתי בבית בלי סוף רוצה ורוצה שרק אקשיב לו"… אין סוף טענות.

אנו שייכים לדור האחרון שלפני ביאת גואל, לכן אנו משופעים במומים. עבודת המידות העומדת בפנינו רבה ועלינו לחלוש עליה. התפילה צולעת, דברי לשון הרע נשמעים ונאמרים על ימין ועל שמאל, ועוד ועוד. אנו רוצים להביא לידי אהבת ישראל, להגיע למצב האידיאלי שבזכותו יבנה בעז"ה הבית הנבחר. על כן, צריך לדעת שהבעיה היא בדיין ולא בנידון. על כל אדם נסתכל נוכל למצוא אלף ואחד חסרונות, זו לא בעיה להבחין ברע, שהרי טבע האדם להתבונן על החסרונות של הסובבים אותו. אך החכמה היא להאיר את הטוב שבשני, לחפש את השושנה שבו. וגם אם היא מסתתרת, יש להשתדל להסיט מסביבה את כל החוחים ולגלות את יופייה המיוחד.

"בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל, ובזכות נשים צדקניות עתידין להיגאל!"

גאולת מצרים והגאולה העתידית בעז"ה שתגיע במהרה, תלויה בנו, הנשים. בהגדלת אהבת החינם שנשריש, כתשובת המשקל על חורבן בית המקדש השני שאירע בעבור שנאת חינם. במצרים, למשל, העבידו את בני ישראל בעבודת פרך תחת סבלות המצרים, בכל יום חזרו הגברים לביתם לאחר עמידה ממושכת תחת השמש הקופחת, כשהם עייפים ומותשים. למרות זאת, נשיהם קיבלו אותם איך שהם. בקבלת פנים מלבבת, עם כל הכבוד הראוי, שופעות מילות הערכה ועידוד. הנשים במצרים הביטו על בעליהן בעין טובה, הן לא נתנו דעתן למראה החיצוני אלא קיבלו את הבעל איך שהוא, במצבו זה. הן ידעו שיום יבוא והכל ישתנה. אך בינתיים, צריך לחפש אך ורק את הטוב ולרוממו.

בנקודה זו חשוב לציין, שקבלת בן הזוג באהבה וחיפוש אחר הנקודות הטובות שבו מוטל על שני בני הזוג! נכון שבמאמר זה העיסוק נעשה מצד האישה, אך בהחלט מופנה גם לצד השני. בן זוג שנמצא תחת עין ביקורתית ושיפוטית מתקשה להעניק, המוטיבציה שלו יורדת ואף בטחונו העצמי. אף אדם לא יכול לפעול כאשר מופעלים עליו לחצים של מכבש, הוא לא יצליח להתקדם הלאה ולתרום את חלקו. מביקורת אף אדם לא יכול לצמוח, אלא רק ההיפך.

למשל, ילד שפעם מזג לעצמו שתייה מקנקן גדול ושפך בכל מקום, אבל לא בתוך הכוס. מה תהיה התגובה? שתי אפשרויות: האחת – או שאימו תכעס ותצעק עליו ותטיח בו האשמות: ‘תמיד אתה שופך’, ‘אינך מסוגל למזוג בלי לשפוך’… ילד זה יגדל כשבמוחו תקובע הסטיגמה של ‘אני לא יוצלח’.

ולעומת זאת, אפשרות שנייה: האמא יכולה להגיב בעדינות: ‘לא נורא, זה לא היה בכוונה, אבל בפעם הבאה תשתדל להיזהר יותר’. והכל בשפה יפה וללא הטחות ופגיעות, ללא חריצת קווים עמוקים בנפשו הרגישה והרכה של הילד. בדרך זו אפשר להשיג הרבה יותר. ילד זה יגדל בצורה בריאה, והוא גם ידע שהוא צריך להיזהר להבא. יהיה אכפת לו ממעשיו. בראשו תהדהד הידיעה: אמא אוהבת אותי, היא מעריכה אותי ויודעת שבדרך כלל אני מאוד בסדר, ולא נורא אם הייתה לי מעידה קטנה. (אגב, גישה כזאת מסייעת לילד, כאשר מתבגר, להתמודד עם מעידות יותר גדולות בחיים, הוא יודע שיש מי שאוהב אותו ומאמין בו וביכולת שלו).

מילה קטנה יכולה לבנות עולמות. וההיפך, להרוס. לכל משפט ישנן השפעות מרחיקות לכת, שלעיתים יכולות להשפיע על דורות רבים בהמשך. למשל, הילד מהאפשרות הראשונה, גדל עם חוסר ביטחון ומחשבות שליליות לגבי עצמו, הפך לאיש, לאבא וסבא והוא מנחיל הלאה את שהנחילו לו. חייו מלאים במהמורות, והוא עומד מולם חסר אונים ואינו יודע איך יוכל להתמודד עימם. הם נראים לו כהר גבוה ותלול, והכל בגלל שפעם, כשהיה קטן, לא הביטו עליו בעין חיובית, לא האירו בפניו את נקודותיו הטובות והמאירות.

ברגע שכל אחד יראה את הטוב בזולתו, זה האחרון, פשוט יישם זאת. כל מה שבני הזוג חושבים אחד על השני, זה מה שהם יהיו. בעזרת מחמאות והערכה כנה, ניתן לבנות יותר מאשר על ידי הערות וביקורת.

מסופר על אישה שהגיעה פעם אל יועצת, כשבפיה טענה שבעלה: כאשר מסיים את יום עבודתו, פונה תחילה לבית אמו ומתקן לה משהו נוסף בבית, אחר כך יושב לאכול סעודה דשנה ולאחר מכן חוזר לבית, לאשתו, כשהוא שבע. ולא רק שהוא לא רוצה לאכול, אלא אף מעיר את ילדיו, למרות השעה המאוחרת, אותם לא ראה כל היום. הסיטואציה הזאת העלתה את רף העצבים של האישה לדרגות גבוהות מאוד וכן את רמת המתיחות בין השניים. שאלה אותה היועצת: "חשבת פעם למה הוא לא מתקן לך דברים בבית ואצל אמו כן? כיצד את מגיבה אחרי שהוא מתקן לך משהו בבית?", שאלה היועצת. "מה זאת אומרת?" השיבה האישה, "אני מבקשת ממנו שיפנה את הלכלוך שנוצר בגלל התיקון".

"אם כך", ענתה היועצת, "מובן הדבר. אמו מודה לו על כל דבר קטן מקרב ליבה, ומגישה לו ארוחה בסיום התיקון. לבית הוא חושש לחזור, כי ברגע שרגליו דורכות על המפתן הוא צפוי לקבל "שטיפה רצינית": ‘למה איחרת? תנקה אחריך! ומדוע אתה מעיר את הילדים בשעה כזו מאוחרת?’. כדי שיחזור לביתו שמח וטוב לב, את צריכה לגרום לו לרצות בכך. קבלי אותו בסבר פנים יפות, הראי לו שהוא רצוי. כל מה שבני הזוג עושים אחד בשביל השני הכל נעשה לפנים משורת הדין. אף אחד מבני הזוג לא צריך להרגיש שמגיע לו או שחייבים לו. קבלי כל דבר כחסד. כי איך אומרים? ציפיות, רק בכריות. ברגע שלא תצפי, כל דבר יראה בעינייך גדול וכל מעשה מרשים ונאצל. אם רק תנסי להעמיק את מבטך, תופתעי לגלות עד כמה הוא מלא בנקודות אור שאינן נספרות כלל…"

הלוואי שנשכיל להביט על העולם אך ורק מתוך משקפים ורודות, ובפרט על בני הזוג, ונזכה לגאולה במהרה בימינו, אמן!