צירים

נשים ברחוב שלנו יולדות כאילו היה זה הטרנד האחרון של האופנה. רזות, לא תמצאו בסביבה. בכל מקום שאני הולכת אני נתקלת בבטן של תשעה חודשים. ולא, קוראים יקרים, אני לא מתכוונת לבטן של בעלי…

אני כל כך אוהבת לשעשע תינוקות, להרים אותם ולתת להם נשיקה מלאה באהבה על המצח הקטן, ואז להחזיר אותם לאימהות טרוטות העיניים. החבר הקטן שלי כבר בן שנתיים, ואני סוף סוף מצליחה לישון שנת לילה מתוקה וערבה. אולי אלך לישון עכשיו. הייתי כבר אמורה לישון, אתם יודעים. אולי אסיים את המאמר הזה מחר…

ואולי לא.

אז כל האימהות הבהיריון הללו מזכירות לי את הלידה הראשונה שלי.

זה היה זוועתי. טראומטי. כואב בטירוף. מייסר. מענה. אלוקים, איך שאני אוהבת מילים נרדפות… ומה שהפך את כל החוויה לגרועה יותר הייתה המיילדת כבדת המשקל, שתהיה בריאה, שחשבה שהיא יכולה לעזור לי לשלוף את התינוק ששקל 4.5 קילו אם היא תפעיל לחץ על הבטן שלי עם כל המשקל שלה. אה, וגם בעלי החליט פתאום לעזור לי. איך? כשהשתמש בידיים שלו לחסום לי את הפה. בסוף הוא גם חסם לי את האף, אבל מה אכפת לו? לא הוא זה שניסה לנשום אוויר כדי לדחוף בזמן הצירים את התינוק-אבטיח המתוק שלו החוצה. לא יודעת בדיוק מה הוא ניסה להשיג הזה. האם הוא עשה את זה בטעות או שמא היו אלה הצרחות ההיסטריות שלי שקרעו לו כמעט את עור התוף?

בכל אופן, החברים הטובים שלנו הציעו לי.. לא, שכנעו אותי! ללדת במרכז לילודה במקום בו גרנו בארצות הברית, כזה שאין בו תרופות נגד כאבים. מה, לידה לא כואבת מספיק אפילו עם אפידורל?

לפני הלידה נרשמתי לקורס נשימות תקינות ומדודות בשעת הלידה, אבל מסיבות כאלה ואחרות השיעורים האלה לא עזרו לי ברגע האמת. אולי בגלל שלא תרגלתי את זה בבית כמו שאמרו לי? אולי. בכל אופן, אני זוכרת שישבתי בתוך ג'קוזי לידה וקיללתי את המדריכה מהדיסק שניסתה שוב ושוב לשכנע אותי שאני מאוד רגועה. אני גם זוכרת שכמעט תלשתי ידיות מהקיר, אתם יודעים, בגלל שהייתי כל כך רגועה.

מאמרים נוספים בנושא:

גשמים מצמיחים

משבר, זה טוב או רע?

אתגרי החיים

אתגר החושך

האתגר של הלל

להישאר מעל הכל

עשרת הדיברות לחיים מאושרים

שר בגשם

להתהלך יחידי בשוק

לא ביום אחד

להזיז את הגבינה

רק תנו לי לעשות כביסה!

בלידה ליוותה אותי חברה טובה שהצילה את השפיות שלי. על זה אני חייבת לך חברתי היקרה. היא עזרה לי להתמקד בעיניים שלה ונשמה איתי ביחד בכל פעם שציר הופיע. זה לקח ממני את כל הכוחות שלי ולא היה לי קל לנשום איתה ביחד. וכשניסיתי להתנגד לצירים, הם החמירו והכאיבו לי יותר ואני רק סבלתי עוד ועוד.

בכל פעם היא הזכירה לי שיש שכר לכל הכאב והסיוט הזה, ובקרוב מאוד אחזיק אותו בידיי. אך בגלל שהייתי כל כך ממוקדת בכאב המתמשך ובכמה שאני שונאת את בעלי, איבדתי את הראיה לטווח הרחוק ואת מה שמחכה לי שם בקצה המנהרה הכואבת והמייסרת הזאת (מילים נרדפות אמרתי שאני אוהבת, נכון?)

נשמע מוכר?

כשהחיים שולחים לנו צירים כואבים, או אם תרצו צירים רוחניים, איך אנחנו מגיבים? האם אנחנו מנסים להיאבק או להתנגד למצב המכאיב? האם אנו תוהים איך נשרוד את זה? האם אנו מבינים שיש תוצאה טובה וחיובית אותה נחווה יום אחד כתוצאה ממה שעברנו? או שמא אנחנו מאמינים שהסבל שלנו אינו הוגן וללא שום מטרה?

אתם יודעים מה אמונה עוזרת לנו לעשות? היא עוזרת לנו לנשום בזמן שצירי החיים מופיעים פתאום! אם אנחנו מאמינים שכל מה שהשם עושה איתנו – הוא רק לטובתנו, ולטובתנו הנצחית, האם לא יהיה לנו קל יותר להמשיך את הרוגע ולא להיכנס לפאניקה, וגם לא לחשוב מחשבות רצחניות על הבעלים שלנו?

עם אמונה, אנחנו לא מתנגדים לזמנים קשים בחיינו, אלה שהקב"ה שולח אותם כדי לאתגר אותנו. אנחנו מבינים שגם זה יעבור. כן, האתגר שוחק ושואב מאיתנו כל טיפת דם ואנחנו עלולים להרגיש שזה סוף העולם. אבל, אנחנו יכולים להמשיך ולהתמקד על הסוף הטוב והנצחי שהקב"ה מבטיח לנו, אנחנו יכולים להקל על הסבל ברגעים כואבים כאלה.

כי בימינו, מי לא חווה כאב וסבל? כולם. אין יוצאים מן הכלל. בלידה, כשהצירים מגיעים בסמיכות אחד לשני, וזה מאוד כואב, זה אומר שהתינוק ממש בדרך החוצה. זה מה שקורה לעולם עכשיו. האתגרים הכואבים נזרקים עלינו אחד אחרי השני בגלל שנשאר זמן מועט לפני לידתו של עידן חדש – הגאולה השלמה ותיקון העולם שכולנו חולמים עליהם.

לכן אנחנו חייבים להחזיק מעמד ולנשום! כי לפני שנבין ונדע, נעמוד פנים אל פנים מול משיח ובית המקדש, שיבנה ויכונן במהרה בימינו אמן. וכשהזמן הזה יגיע, כל הסבל שלנו ירגיש כמו חלום רחוק – כמו האימהות המתוקות שסובלות משכחה טרום-לידה…