צלחת שבורה

הכאב והבושה מאפיינים את היום
הקדוש לעם ישראל, יום כיפור. ביום
הזה אנחנו רוצים לתת לבורא עולם
סט כלים מהודר. רגע,  אבל עם צלחת
שבורה?!?
 
 
יום כיפור הוא היום הגדול ביותר בשנה. זה היום בלוח השנה היהודי שמקפל בתוכו את כל השנה כולה. זה היום בו אנו עומדים ומתחננים בתפילה לקב"ה שימחל לנו על חטאינו ויחתמנו לטובה ולברכה.
 
המיוחד ביום זה הוא כמות הוידויים הנאמרת לאורכו – עשרה במספר. אפשר להשוות זאת, לשם הבנה, לעובדה שניתן לרכוש תפילין וארבעת המינים בסכום נמוך. ואפשר, אם רק רוצים, להוציא עליהם הון רב. כך נוהגת גם מצוות התשובה, עד שאפשר לומר שכל המאריך בוידוי הרי זה משובח. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום: "וחטאתי נגדי תמיד" – כוונתו הייתה לומר לקב"ה שהוא זוכר תמיד כל חטא שעשה וכל ימיו מתוודה ושב בתשובה. כי רק כאשר אדם מוכיח לבורא עולם שהעבירה באמת מפריעה לו, וגורמת לו הרגשה גרועה, רק אז סולח הקב"ה ומוחל על העוון. כאשר אדם חש את עוצמת הכאב ביתר שאת, אז תשובתו מעולה יותר ומגיעה מעומק הלב, לכן גם יזכה בעזרת השם לסליחה שלמה.
 
בדרך הטבע, תחושת הכאב פגה ונעלמת אט-אט. הרי כל פצע וכאב נרפא ונשכח עם הזמן. לכן נשאלת השאלה: כיצד יכול אדם להרגיש בכל פעם את הכאב על חטאיו? את התשובה לשאלה זו נבין בעזרת משל ששמעתי מהגאון רבי עזריאל טאובר שליט"א:
 
ילד שבר צלחת מהסרביס היוקרתי שהיה ברשות הוריו. הצלחת השבורה הורידה רבות מערכו של המערכת הנדירה ששווייה כעשר אלף דולר, וכעת שווה רק אלף דולר. באותו זמן הילד היה קטן ולא בר דעת. יתכן שנענש על כך וקיבל את המגיע לו בהתאם לרמתו. אך מכל מקום, בודאי שלא הבין מה בדיוק עולל.
 
עברו שנים וכאשר האב עמד לחלק את הירושה בין הבנים, הוא העניק לאותו בן את הסט ששבר, ואמר: "אתה שברת ולכן תקבל זאת". יום אחד הבן היה מאוד לחוץ בכסף, לכן החליט למכור את הסט. הוא הופתע לגלות עד כמה טיפס מחירו, שכן ברבות השנים הוא נעשה בעל ערך גבוה מאוד מפאת נדירותו. שוויו נאמד בחצי מליון דולר, אבל בגלל הצלחת השבורה הוא לא עלה על סכום של חמישים אלף דולר.
 
הבן תפס את ראשו בין שתי ידיו ובכה על אותו רגע אומלל. על אותו מעשה שובבות שבגינו נשברה הצלחת וההפסד מתבטא כעת בסכום כה רב. הוא מתחרט ומרגיש בכל ליבו את ההחמצה ולא יועילו לו כל תנחומים. גם אלו המנסים לתרץ את סיבת השבירה בעובדת היותו קטן שלא המבין את שעשה, וגם המעודדים הטוענים שכבר מזמן סלחו לו על מעשה זה, נתקלים בחומה של עצב מצידו של הבן על ההפסד העצום שגרם לעצמו במו ידיו.
 
וככל שעוברות השנים וערך הסט עולה יותר, הוא מבין את הנזק כמשהו שצריך להצטער עליו יותר ויותר, שהרי בעוד עשר שנים ערכו של הסט יגיע לכדי מליון דולר. אבל בגלל אותה צלחת שבורה הסכום שיקבל לא יעלה על מאה אלף דולר. לא נתפלא אם נראה אותו מורט את שערותיו בתוגה אינסופית על כך שהפסיד תשע מאות אלף דולר במחי יד… תחושת ההפסד מלווה אותו תמיד והגם שהרווח כפול, כך גם ההפסד.
 
כך עלינו לחוש את הצער על העבירה, הגם שכבר עשינו תשובה והקב"ה מחל לנו. אך הצער צריך להיות על ההפסד הרב שנגרם בעטיו של החטא. אנו מבכים על התוצאות, על הכתם בנשמה. וככל שערכו של אדם עולה, הוא פתאום תופס עד כמה הפגמים והחסרונות, שגרמו לו המעשים, יכאיבו לו יותר, אפילו שבעצם הוא יצא זכאי בדין.
 
לאור כל הנ"ל, בעל תשובה אמיתי נמצא תמיד במצב של תשובה והתקרבות לבורא עולם, כי ככל שהוא מתעלה כך הוא חש את הבושה האיומה המכסה אותו בעקבות החטא. ונכון שהוא כבר לא מפחד מהעונש, הרי הוא כבר חזר בתשובה, אך הכאב מסמל את הבושה – לתת לקב"ה סט צלחות מפואר, אבל כשצלחת אחת שבורה?!?…
 
לכן נאמר בהלכות תשובה לרמב"ם: "כל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה, הרי זה משובח". זה משמח את הקב"ה ומראה לו שאכפת לנו מן החטא, כואב לנו שהצלחת שבורה, אפילו שעשינו זאת ברגע של מעשה קונדסי-ילדותי, זה מוכיח שאנו מבינים את עומק הצער ושאכפת לנו מכבוד שמים. ומתוך הצער על ערך הסט שירד עשרת מונים, אפשר להניח לקרן שמש מאירה להפציע מבעד לעננים, לנחם ולעודד שאמנם פה, בעצם המקום הזה שבו נחלנו כישלון וחטאנו, אפשר לומר שזה היה משתלם. כי עכשיו נלמד להעריך, לשמור שדבר כזה לא יקרה שוב. והרווחים שיהיו לנו בעקבות זאת יעפילו ויחפו עשרת מונים על הכישלון.
 
רבי אליהו דסלר זצ"ל שואל: "מהו בן אדם?" ועונה: "האדם הוא מה שהוא רוצה להיות".
 
ברגע שאדם רוצה להיות צדיק, והוא אכן משתדל להיות כזה, כלומר עוזב את הדרך הרעה הוא נחשב כבר לצדיק, למרות שאין ברשותו את כל הכוחות להגיע לדרגה זו. ואפשר להשוות זאת לאדם החפץ להגיע לארץ אחרת. הרי כל שעליו לעשות הוא רק לעלות על מטוס הטס לאותה מדינה. ומרגע עלייתו למטוס הוא יכול לישון, לאכול ולנוח. אחרי הצעד הראשון של העלייה הוא כבר נמצא באופן רעיוני באותה ארץ. לכן גם אותו אדם שרוצה להיות צדיק, עליו להראות נכונות ראשונית ולעלות על מטוס הצדיקות. ואז, בורא עולם, שהוא הטייס, כבר יוביל אותו ליעד. אך אין להתחמק מן הצעד הראשון שבלעדיו מאום לא יעזור.
 
ביום כיפור הבא עלינו לטובה, כאשר נעמוד לפני הקב"ה, נזכור שהחלק החשוב ביותר הוא הנכונות והרצון להיות בסדר, לכאוב את החיסרון ולשוב עליו באמת, ובעזרת השם, נזכה שהקב"ה יוביל את כלל ישראל ליעד של שנה טובה ומבורכת. גמר חתימה טובה!
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא לייזר בימס