צעקה מחדרי חדרים

 

 

כולם צועקים היום. כולם. בקולי קולות או בלחשי לחשים, בראש כל חוצות או בחדרי חדרים. אין אחד שלא צועק.

 

נכון שעולם כמנהגו נוהג והחיים נגררים איכשהו מיום ליום. אנשים מדברים, מחייכים, נושאים-ונותנים, נוסעים וחוזרים, רוקמים קשרים ובונים בניינים, אך מי שעיניו פקוחות ואוזניו כרויות לא יכול שלא לראות בכל הבעות הפנים ולא לשמוע מכל סוגי הקולות זעקה אחת איומה ונוראה, שכמוה עוד לא הייתה.

 

מתי בן אדם צועק? כשהוא סוף סוף מבין ששום דבר מוכר כבר לא יכול לעזור לו.

ובדיוק לנקודה זו הוטחנו כולנו לאחר מסע ארוך ומעייף שהותיר אחריו שובל חלומות מנופצים בן אלפיים שנה… כיום כבר ברור לכולם: אין לנו ביטחון בשום מקום ובשום לב, ובמילים השגורות כל כך: "אין לנו על מי להישען…".

 

ואנחנו צועקים, ועוד איך צועקים… ואתם יודעים מה קורה תמיד אחרי צעקה אמיתית ממעמקים?

 

פתאום יורד משהו חדש לגמרי מגובהי גבהים. פתאום "רווח והצלה ממקום אחר".

 

פתאום לידה! משהו שבכלל לא היה! ישועה לגמרי לא צפויה!

 

אלא שבסיפור הזה כבר היינו. גם אז, כאשר הרעו לנו המצריים ויענונו, שיווענו וזעקנו מן העבודה המפרכת והמרירה, והוא שמע ושלח לנו את משיחו שהוציא והציל וגאל ולקח, והוא אף הביא אותנו אל הארץ אשר נשא את ידו לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב וייתן אותה לנו מורשה, ושוב נטרדנו משולחן המלך והפעם לשערי טומאה אפלים הרבה הרבה יותר מאלו שצללנו לתוכם במצרים.

 

ומאז, כל כך הרבה פעמים, "כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כן היינו …"

 

רואים אנו צרות מתחדשות וסבורים אנו שהם סימני ישועה וגאולה, לפי שאנו מובטחים להיגאל מתוך צוקה וצרה כיולדה זו… ובסופם של דברים: "הרינו חלנו כמו ילדנו רוח" (ישעיהו כ"ו וברש"י).

 

מהי, אפוא, הזעקה שתוליד לנו גאולה שלא תאכזב יותר? אמנם כן, "בימים שנקראים ימי שובבי"ם, שקורים בתורה בעניין גלות מצרים וגאולתם שהיה על ידי צעקה, נוהגים הכשרים להתענות ולצעוק להשם יתברך בתפילות וסליחות, כי כמו שבגלות מצרים על ידי שישראל צעקו אל ה’ כצעקת היולדת, על ידי זה נולד הדעת, היינו שנתגלה משה שהוא הדעת ובא ממדיין וגאלם, כמו כן בגלות הארוך האחרון המר הזה צריכים שיצעק כל אחד לה’, בבחינת: שובו בנים שובבים! כי עיקר כל הצרות והגלויות הם על ידי חסרון הדעת שכל אחד הולך בעולם כמו משוגע ושובב ממש, וכשיבין האדם בעצמו כל זאת – איך הוא שובב ומשוגע ממש, כי הולך אחרי שרירות ליבו ואינו מסתכל על תכליתו הנצחי, בודאי יחוס על עצמו ויצעק הרבה להשם יתברך, ועל ידי זה יזכה לפי בחינתו להוליד המוחין והדעת, שזה בחינת משה שעיקר כל הגאולות הם על ידו, כי מה שהיה הוא שיהיה, כידוע, שהוא בחינת הצדיק שבכל דור, שהוא בחינת משה שעל ידו עיקר המשכת הדעת בכל דור ודור, עיקר הגאולה האחרונה שאנו מקווים ומצפים אליה בכל יום!" (ליקוטי הלכות גילוח ה’).

 

אך במה עדיפה צעקה זו שלנו היום מהצעקה שצעקו אבותינו אז, שהיא זו שהביאה אותנו לגאולה זמנית, וזו אמורה להביא אותנו לגאולה נצחית? אכן, רק הזעקה מזעזעת ומחרידה ומעוררת גבהים כאלה ששום דבר אחר לא מגיע אליהם, ורק היא מסוגלת להוריד לעולם לידה חדשה לגמרי.

 

אך כדי שהזעקה תהיה זעקה היא חייבת להיזעק מעומק עומקה של הנשמה, שעל פניה נראית ההיפך הגמור: השמחה והתקווה! כי למרבה הפלא, עד כמה שהזעקה משמיעה מרירות ושיברון, הרי שהלוז הפנימי שלה היא דווקא התקווה. כי כאשר היא כבר דועכת האדם גם לא צועק יותר, אלא מתכנס בעיצבונו ודומם כאבן. ולהיפך: ככל שהתקווה אמיצה ובוטחת יותר, כן נפלטת ממנה זעקה מרה וגדולה יותר!

 

"כי כך הוא דרך הצעקה על כל הצרות, שבתחילה צריכים להודות לה’ ולחזק ליבו ולהיות בטוח שהוא יתברך שומע תפילת כל פה ויושיע אותו תמיד על ידי צעקתו, ואז דייקא יוכל לצעוק מאוד בכל פעם להשם יתברך, קול גדול ולא יסף, שעל ידי זה נזכה סוף כל סוף לגאולה שלמה!" (ליקוטי הלכות כלאי בהמה ד’).

 

דווקא עכשיו! כאשר משה-משיח הגואל הראשון והאחרון כבר שב והופיע לאורך הדורות, פעם אחר פעם בפנים מפנים שונות, ללמד את בני ישראל ויהודה תורת חסד ותקווה, והנה זה עתה חשף את זרוע קדשו וקרא בכוח גדול ובעמקות נפלא ונורא מאוד: אין שום ייאוש בעולם כלל!!! להורות ולרמז לכל אחד ואחד לדורות שלא יתייאש בשום אופן בעולם, אפילו אם יעבור עליו מה שיעבור, ואיך שהוא, אפילו אם נפל למקום שנפל עדיין יש לו תקווה!" (ליקוטי מוהר"ן חלק שני, מאמר ע"ח).

 

עכשיו ספוגים אנו בטללי תחיה חדשים ובטוחים ללא צל צילו של ספק, כי למרות הכל ודאי ניוושע! ידינו רמה! הרי יוצאות מתוכנו זעקות אחרות לגמרי לגמרי… ואלו ודאי יחיו ויזכו אותנו לראות מהרה בהתגשמות הנבואה (ישעיהו ס"ו): "בטרם תחיל ילדה, בטרם יבוא חבל לה והמליטה זכר… כי חלה גם ילדה ציון את בניה…"

 

 

(מתוך אתר "אזמרה")