צעקה שהיא תפילה – פרשת השבוע דברים
פרשת השבוע דברים – שבת חזון - פרשת "דברים" נקראת תמיד בשבת שלפני תשעה באב, בשבוע בו אנו צועקים את הצעקה המיוחדת, צעקת התפילה!
פרשת דברים – שבת חזון
פרשת "דברים" נקראת תמיד בשבת שלפני תשעה באב, באחרון הספרים של התורה הפותח במילים: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל בני ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה, מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב" – תיאור גיאוגרפי נרחב לציון המקום שבו דיבר משה תורה ומצוות אל העם, ולא כפי שהורגלנו בארבעת החומשים הקודמים שהקב"ה מדבר אל משה. פנייתו של משה אל העם היא בגוף ראשון, והוא חוזר לפניהם על הארועים שהתרחשו במדבר, מלמד אותם את התורה ומאזכר "במשנה תורה" את המצוות שכבר נצטוו ומוסיף מצוות חדשות.
אמר רבי אלעזר: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ואלוקים זולתי לא תדע" – אלא מהיום שהיו ישראל בעולם לא הכירו את כבודו של הקב"ה מלבד בארץ מצרים שהיו באותה עבודה קשה. ויצעקו אליו אף על פי שלא היו יודעים כל כך בכבודו, אלא שהלכו אחר מנהגי אבותיהם. ואחר כך ראו כמה ניסים וכמה גבורות ולקחם הקב"ה לעבודתו. שלא תאמרו כי אלוקים אחר הוא שדיבר עימנו. אלא: אני הוא שראיתם אותי בארץ מצרים, אני הוא שהרגתי שונאיכם בארץ מצרים, אני הוא שעשיתי כל אותן עשר מכות בארץ מצרים – ובעבור זה: "ואלוקים זולתי לא תדע" – שלא תאמר כי אתה הוא, אלא אני הוא הכל.
אמר רבי יוסי: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים" – כך למדנו שביום ההוא שנחרב בית המקדש למטה, ישראל הלכו בגלות ריחיים על צוואריהם וידיהם אסורות לאחור והשכינה נתגרשה מבית המלך ללכת אחריהם. בשעה שירדה אמרה, אלך בתחילה ואבכה על מדורי על בני ועל בעלי. כאשר ירדה ראתה שמקומה נחרב והרבה דם נשפך בתוכו והיכל הקודש עם הבית נשרף באש, אז הרימה קולה "ויתגעשו עליונים ותחתונים", והגיע הקול למעלה עד מקום משכן המלך, ויבקש המלך להחזיר העולם לתוהו ובוהו עד שירדו כמה מחנות לנגדה ולא קיבלה תנחומים מהם. ולכן כתוב: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה" – שלא קיבלה מהם תנחומים כי איננו, לפי שהמלך הקב"ה היה עולה מעלה מעלה ולא נמצא אצלה. ולכן כתוב: "כי איננו" ולא כתוב: "כי אינם". אמר לו רבי חייא: "מהו רחל מבכה על בניה?" והשיבו: "למדתי שהיא השכינה".
"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר" – אלו הם דברים הכוללים את העניניים החוזרים בספר החמישי כדי לעורר את הנפש אשר באדם, אשר למענו נבראה התורה הגדולה הקדושה והטהורה, והוא הספר הותיק ביותר ואין שני זולתו. וכל מפרשי הפירושים כותבי הכתבים והחיבורים – כולם נובעים מן התורה אשר היא מציאות של האין סוף. אותה תורה גדולה אדירה ורחבה, המדוייקת להפליא באותיותיה ובמילותיה, מכיון שהיא נבראה למען האדם אשר מציאותו נמשכת לכיוון הרע, ככתוב: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו, וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום".
מדוע היה צריך להיות כתוב בתורה הקדושה מציאות של רע, הרי זה פגם וחסרון שאין בו שלימות?
כאמור, הכל נכתב מתוך האמת למען האדם הקרוץ מהחומר והעפר, שהוא מציאות חיסרון אשר חייב לדעת את האמת על מנת שתחזק אותו. כי בלי האמת האדם יכול ללכת לאיבוד בתוך השקר הקיים בטבע. על זאת כתובים בספר האמת, היא התורה, גם על המחשבה הרעה וגם על היצר הרע, המחשיך את חייו של האדם. חושך זה מתבטא בתוהו ובוהו, אשר ממנו ברא הקב"ה את העולם, הוא אורו של האדם ביתו של האדם בו הוא צריך להתהלך ולחיות את חייו עד ליומו, גם בעוברו את כל המעברים אשר הוא חייב לעבור על מנת לתקן את נפשו, מתוך עבודתו בקדושת דרכי הבורא, כדי שיושפע עליו שפע רב, ככתוב: "ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות כדי לתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם, ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה" – ולזאת הקדושה יזכה האדם, מכיון זה רצונו של הקב"ה במטרת בריאתו את האדם, נזר הבריאה בנו אהובו, שיתן לאדם הרוצה לתקן את נפשו את כל הכוחות להכיר במציאותו הרעה.
דווקא ממקום זה יכול האדם להגיע לטובו הגמור, שהוא אורו הגדול שהשגתו ויתרונותיו הם מן החושך ומן הכאבים, מן היסורים ומן המחשבות המתפתחות בדמיונו של האדם והמביאות אותו לחיי הפקר ולא לחיי נצח. עם זאת, כל מילותיו של היצר הרע הכתובות בתורה, מהן יוכל האדם ללמוד ולראות מתוך דרכי מעשיו היכן הוא מונח. אם באור האמונה המחייה את הנפש שבו מתוך אחיזתו בתקווה שעוד יהיה טוב. לעומת חוסר התקווה הבטחון והאמונה, שחסרונם מביא את כל הרע. על כך נאמר: "על כי אין אלוקים בקרבי מצאוני כל הרעות האלה שהתעוררו על עם שלם בארץ מצרים" – על זה אמר רבי אלעזר את דבריו הנ"ל על הפסוק: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ואלוקים זולתי לא תדע" – אלא מן היום שהיו ישראל בעולם לא הכירו את כבודו של הקב"ה, מלבד בארץ מצרים שהיו באותה עבודה קשה ויצעקו אליו, כי עוד לא ידעו מהי כוחה של התפילה.
אם כן הצעקה היא בחינת התפילה שהביאה להתגלותו של הקב"ה לעמו בארץ מצרים, מקום החושך הכאבים והיסורים. הם היו הסיבה להתגלותו של מלך העולם למען פרסום שמו הגדול, שכל רצונו להיות עם בניו שיבואו אליו יתקשרו אליו וידבקו בו. וכל אדם הוא בנו יחידו של הקב"ה שיצר את מצרים ואת החושך, למטרה אחת ויחידה בלבד – כדי להשיג את מושג האור של מציאות הבורא בעולם, כל אחד לפי יכולתו ולפי השגתו, ככתוב: "באורך נראה אור".
בזכות אותה צעקה זכו לצאת מעבודתם הקשה שביזתה והשפילה אותם במשך מאתיים ועשר שנים עד אשר הגיעו מים עד נפש. ורק אז באמת יצאה מהם הצעקה מתוך נפשם הכואבת לאביהם שבשמים. כי הצעקה היא זו שמביאה את כל הישועות והרפואות מתוך רחמנותו של הבורא, ככתוב: "והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני".
לרחמים אלה זכו בני ישראל בגלל צעקתם, לראות את ישועות הבורא אשר שלח את משה רבנו להיות המנהיג שיוציא את ישראל ממצרים. בזכות הרחמנות והעצה הטובה של מרים אחותו והכענתם של הוריה הצדיקים, עמרם ויוכבד. זאת המשפחה שהתייסדה על רחמנות ועליה נאמר: "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים", כדי שיתקיים הנס שבת פרעה, בתיה, תגלה את משה ותביא אותו לביתו של פרעה, ודווקא אצלו בביתו משה הקטן גדל כדי להיות משה רבנו.
כל זה מלמד אותנו שהקב"ה יודע את סתרינו, מחשבותינו, רצונותינו ובעיקר את הכאב והיסורים שמצריכים את צעקותינו, ככתוב: "שועתינו קבל ושמע צעקתינו יודע תעלומות". אולם האדם מעדיף לכאוב ולסבול ולהצטער, אבל לא לצעוק. לזאת הצעקה מצפה הקב"ה לשמוע כדי להשמיע לאדם את בשורת גאולתו שכל כאביו ויסוריו הם מתנה גדולה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "כי עוניתי למען אלמד חוקיך". עד שיבין וידע האדם שכל כאביו העושים לו את החושך, טובים הם לעצמו ולנפשו, כפי שכתוב לעיל על רחל אמנו 'המבכה על בניה מאנה להנחם על בניה' – כדי ללמדנו שרחל אמנו לא האשימה בכאביה הרבים אף אדם, אלא היא כאבה את צערם של אחרים מהם היא כאבה את צערה של השכינה הקדושה. עד אשר קולה הגיע למקום משכן המלך, ומשם אמר הקב"ה: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה'" – כי השכר הוא גדול ועצום לאדם שהופך את כל כאביו, צער הטבע והזולת, צער בני משפחתו והפסד – לצער גלותה של השכינה.
חכמים ונבונים
אמר רבי יוסי: בשעה שאמר הקב"ה למשה רבנו: הבו לכם אנשים חכמים ונבונים, היה מבקש בכל ישראל ולא מצא נבונים וכשתרצה לומר שנבון הוא מדרגה עליונה מחכם, כך הוא בודאי. אולם מה בין זה לזה – תלמיד המחכים את רבו נקרא חכם. חכם הוא זה שיודע בפני עצמו כל מה שנצרך. נבון כמה מדרגות יש בו, שמתסתכל בכל ויודע בעניינים שלו ובעינייני אחרים. ככתוב: "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו" – כפי שהחוכמה עומדת בלב ונבון למעלה ולמטה מסתכל בשלו ובשל אחרים, כך אין דברי תורה מתיישבים אלא במדבר. שאין אור אלא זה שיוצא מתוך החושך כאשר נכנע צד הרע, ונתעלה כבודו של הקב"ה למעלה, ואין עבודה חשובה זו לפני הקב"ה הנעשית מתוך חשכות, ואין טוב כזה היוצא מתוך הרע. וכאשר נכנס האדם בדרך הרע ועוזב אותו, אזי נתעלה כבוד הקב"ה וזו היא עבודה שלימה.
"הבו לכם אנשים חכמים ונבונים" – מכיון שחכמים הם גם נבונים שיודעים שהבינה והדעת נובעים מן החוכמה, ככתוב: "וחננו מאיתך חוכמה בינה ודעת" – כאשר הבינה היא המקשרת דבר בתוך דבר שמביאה את הידיעה לדעת לצאת מכל הקשיים, לעומת החוכמה, ממנה הידיעה לא להיכנס לקשיים. אם כן, מי האנשים המקיימים את: "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים?" אלה הם אותם אנשים שיודעים שכל חוכמתם נובעת מבקשתם: "וחננו מאיתך חוכמה בינה ודעת", הניתנת לאדם שיודע שכל חוכמתו היא רק מהקב"ה ורק אז חוכמת האדם מתקיימת, מכיון שאין בה גאווה המבטלת כל חוכמה גדולה ויפה ומיוחדת שלא יהיה בה שום תועלת, ומכיון שלא נבעה מהמקור העליון של הקב"ה, שהוא בעל כל החוכמות הכוחות וכל הברכות, כי הבינה והברכה לחי עולמים, המשרה את הברכה אצל החכם המתבטל לבוראו מתוך אותיות המילה (חכמה) כח – מה.
ביטול זה הנובע כשיש לאדם יראה, ככתוב: "ראשית חוכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהילתו עומדת לעד" – וכל זאת, רק במידה והאדם לא לוקח לעצמו אפילו כגרגיר מן הגאווה השייכת לתהילתו של יוצר כל, הנותן מחוכמתו ליראיו. רק אז יתקיים "תהילת ה' ידבר פי" הנאמרת בחוכמה טובה שאין בה גאווה על תהילתו העומדת לעד. כשיודע האדם שיראת החטא היא מציאות שקודמת לחוכמתו, לא תפרוץ ממנו הגאווה מכל החוכמה אותה אמר או מכל מעשה אשר עשה.
נאמר: "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים. וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" – כאן נאמר לנו על העבודה המתבססת על הענווה, שהיא יסוד לעבודת הבורא אותנו מלמדת התורה. אותו יסוד שחיבב, אהב ולמד יששכר בנו של יעקב אבינו, כדי ללמדנו שאין דברי תורה מתיישבים אלא במדבר, במקום של ענווה. כמו שאין אור אלא זה שיוצא מתוך החושך כאשר נכנע צד הרע, לכן גם אין עבודה חשובה כמו זו הנעשית מתוך חשכות, ואין טוב כזה שיוצא מתוך הרע. וזאת היא עבודה שלימה המחייבת את ביטולו של האדם בחינת כח-מה, המביאה אותו ללמוד תורה לשמה.
המפתח לכל
היראה היא המפתח לכל שערי שמים ולכל השפע והרפואות ולכל הישועות וההצלחות. קיימות ארבע דרגות ביראה: יראת חטא, יראת שמים, יראת ה' ויראת הרוממות.
עבודת האדם היא, להפוך את היראה שמובנה פחד לפחד ה', בחינת: "אשרי אדם מפחד תמיד" – ראשי תיבות המילה תמיד – תורתו מעשיו ידיעותיו דיבוריו – מהם צריך להיות לאדם פחד תמיד שלא יקח לעצמו דבר מכל מה שחנן אותו הבורא. על כן תמיד יהיה באדם פחד אם מיראת חטא – השומרת אותו שלא יבוא לידי חטא. אם מיראת שמים – ביודעו כי מן השמים רואים את כל דרכיו. וכן אם מיראת ה' – המתגלה בדרכי סיבותיו מהם האדם משיג את פחד ה' – אותן דרכים המצילות אותו לא ללכת כנגד דברי הבורא, אשר השגתו היא מתוך יראת הרוממות – ממלך מלכי המלכים הקב"ה, כמשל לאדם העומד לפני מלך בשר ודם הגורם לפחד אשר בכוחו להרעיד את גוף האדם, שאז אין לו את האחיזה בעצמו. זה מושג פחד הרוממות, שמביא את האחיזה הנכונה בקב"ה ובעבודתו.
שבת חזון
"שבת חזון" – אווירת נכאים, אווירה של ערב תשעה באב. אווירה של ימים קשים וכואבים שעצבות ואבלות, אמונה ותקווה משמשים כל הזמן בעירבוביה. ואנו חדורי אמונה חזקה, שהימים האלה של "בין המצרים", נועדו בעצם לזירוז הגאולה ולהחשת הישועה, כי הרי הבטחת הנביא ירמיהו הקובע בהחלטיות כי "עת צרה ליעקב וממנה יוושע", מכניסה אותנו לעולם שבנוי על הבטחה נבואית ברורה, כי הנה ישועתו של הקב"ה מופיעה ומתייצבת בפתחנו.
חדי האוזן אשר בתוכנו שומעים בבירור את צחוקו המפורסם של רבי עקיבא, המובא בסוף מסכת "מכות", שם סופר: פעם אחת היו ר"ג ור"א בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קודש הקודשים. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא צוחק. אמרו לו: מפני מה אתה צוחק? השיב להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת", ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להם: מפני כך אני צוחק ככתוב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו. וכי מה עניין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש הראשון וזכריה במקדש השני! אלא, תלה הכתוב בנבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתוב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש", בזכריה כתוב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". הוסיף ר' עקיבא: עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה – הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו.
צחוקו המהדהד של רבי עקיבא נוסך מים חיים על חזון ישעיהו ועל חזונם של הנביאים ההולכים ומתגשמים לנגד עינינו, כי הנה "אשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה". בזמן הגאולה כשיופיע אור הקב"ה על העולם כולו וכבודו וחרותו של עם ישראל, יושגו ויעלו ויזהרו כזוהר הרקיע. ואומר הנביא ישעיה במקום אחר: "בלע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי פי ה' דיבר".
איזו דמעה ימחה הקב"ה בעתיד לבוא? הנביא מגלה לנו, כי בכדי שהגאולה תהיה מושלמת, יש צורך קודם כל שהקב"ה יסיר מעלינו את כל דמעות הכאב והצער שהצטברו אצלנו בכל שנות הגלות והסבל. את הדמעות האלה יש צורך למחות, ואף את כל החרפות שחרפונו כל האומות, יש צורך להסיר. והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו יסיר וימחה את כל דמעות הכאב והצער ואת כל החרפות הצורבות מן העבר, עד לבלתי השאיר מהן כל שריד ופליט. ותשארנה רק דמעות של אושר. אמן.
"ויברך אתכם כאשר דיבר לכם" (ליקו"מ ח"א, לד)
כתוב: "חרפה שברה ליבי" (תהלים סט). כלומר, החרפות והבזיונות שובים את ליבו של האדם. התיקון לכך הוא, על ידי שמקשר את ליבו לנקודה השייכת לליבו בעת הזאת, ועל ידי זה מתבטלת החרפה השורה על ליבו.
כי הנה יש כלל: שהממשלה ביד הצדיק לפעול פעולות כרצונו, כמו שדרשו חז"ל (מועד קטן טז:): צדיק מושל. מי מושל בי? – הצדיק. וזה בחינת "ויוסף הוא השליט" – כי יוסף הוא שורש כלליות נשמות ישראל, והם הענפים שלו המקבלים ממנו. ועיקר הממשלה הוא, להאיר ולעורר ליבם לעבודת השם יתברך, כמו שכתוב (דברים לג): "שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו" – כלומר, להאיר הארת הצדיק בענפים, בלב ישראל.
הבחינה הזאת של "ויוסף הוא השליט" – היא בחינת מלאפום – אותיות 'מלא פום', להורות שכלי השפע, היינו הפה של הצדיק, הוא מלא מאלוקותו של השם יתברך. כי לכאורה קשה הדבר – למה אנחנו צריכים להתפלל, הרי הקב"ה יודע מחשבות האדם? אבל מכיון שהדיבור הוא כלי השפע, שממנו מקבלים את השפע, ככתוב (דברים א): "ויברך אתכם כאשר דיבר לכם" – כלומר השפע הוא כפי הדיבור. אם הדיבור שהוא כלי השפע בשלימות ובמלואו, אזי יכולים לקבל בו רוב שפע. והדיבורים של הצדיק בודאי שהם בשלימות ובמלואם, לכן יכול להמשיך את השפע לישראל, ועל ידי זה נקרא 'מלא פום', להורות שהפה שלו במלואו ובשלימות. וכל אחד מישראל יש בו בחינת צדיק מושל, שהוא בחינת מלא פום, ככתוב (ישעיה ס): "ועמך (ישראל) כולם צדיקים". כי בכל אחד מישראל יש דבר יקר שאין בחברו, ובעזרת דבר יקר זה הוא משפיע מאיר ומעורר את לב חברו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור