קו האמצע
אם חיפשתם את הקו בו עובר הגבול בין השעמום לשמחה אז תדעו שהוא לא רחוק, צריך רק לתמרן בין הרצוי למצוי ובעיקר ולא להשתעמם אפילו שזה מרגיש כך.
השנה, התחלתי את הניקיונות לפסח בשמחה.
אני מודה שהדבר טרם קרה לי בעבר, בעיקר בגלל שאני ממש שונאת לנקות. אפילו בפעמים הראשונות, אחרי שחזרתי בתשובה, לא נהניתי לנקות לפסח. עשיתי כי היה צריך, ובעיקר ניסיתי למצוא את החיבורים הרוחניים.
פורים השנה היה שמח דיו, אך לא הרגשתי שהתעליתי לרמות אחרות. היה נעים, חביב וזורם אבל לא עפתי. בכלל, בזמן האחרון אני מרגישה שהקב"ה לא נותן לי לעוף גבוה. הוא כמו משאיר אותי באמצע – לא למעלה ולא למטה. או שאולי הלמטה והלמעלה שלי התקרבו אחד לשני ואז לא נשאר הרבה מרחב תמרון ביניהם.
בכל מקרה, אני מרגישה מאוזנת מדי. נכון, זה כל מה שחלמתי עליו אחרי כל כך הרבה שנים של דרמות ושיאים שבהם נהניתי לעלות למעלה, לשאוף קצת אבק של כוכבים, להרגיש את הלב דופק מהר, מרוגש, מפוצץ. אבל מה לעשות שתמיד, אבל תמיד אחרי העלייה מגיעה גם ירידה. וככל שאני עפה גבוה, כך אני נוחתת נמוך. הנפילה לתהומות הללו היא ממש לא בשבילי. נפשי לא עומדת בכל כך הרבה חושך. לכן ביקשתי והתפללתי לפרפר רק על קו אמצע – לא נמוך מדי וגם לא גבוה.
ואכן, בכל פעם שיש לי פוטנציאל מסוים לעוף על עצמי אני מקבלת איזו כאפה קטנה, כך שאני מוכרחה לרדת מהר חזרה למציאות. בפורים למשל, ביום שבו יש את המסיבה שאני חולמת עליה כל השנה, התינוק שלי היה חולה עם שפעת ונאלצתי להיות מבוטלת לצרכיו. ברגע מסוים התפללתי לבורא עולם שיאפשר גם לי קצת שמחת פורים, ואכן כמה דקות אחר כך התינוק נרדם לחמש שעות! כך יכולתי גם אני קצת לרקוד ולשמוח.
הבעיה עם קו האמצע היא שהוא נורא משעמם, ולזה אני לא מצליחה להתרגל. אני מוכנה לוותר על הנפילות, אבל קשה לי לוותר על העליות. עדיין מנסה לפצח את הנוסחה בה אפשר להישאר רק למעלה (אולי קוראים לזה "גאולה"). ברור לי שאני מעדיפה להיות מאוזנת – הרי כולנו שואפים למידתיות נכונה, על זה נשענת כל עבודת המידות.
מאמרים נוספים בנושא:
גם העבודה של פסח – להבדיל בין עיקר לטפל, נצרך ולא נצרך, לנקות את החמץ מתוכנו – נוגעת בבירור הזה. נראה לי (לפי כמות הוואטסאפים והפוסטים ברשת) שאפילו לגבי הניקיונות הרבנים מבקשים לאזן אותנו, לדייק את מה שחייבים לעשות ולהשאיר את כל השאר לזמן אחר.
חברה שלי אמרה לי שהיא מתחילה לנקות רק בערב פסח. היא ובעלה מתלבשים על המטבח, המקרר והתנור, ועושים שטיפה יסודית בבית. "מה, אני אוכלת פירורים מהשטיח?" היא אמרה. משהו בדברים שלה הרגיע אותי. זה נכון שהקב"ה אמר "לא יראה ולא ימצא", אבל הוא ביקש שנעשה השתדלות, לא שנשתגע. וההשתדלות של חברתי נשמעת בהחלט ראויה. מה גם, שמבטלים את כל החמץ, אז למה לי להגיע לרזולוציות היסטריות?
אחרי ששמעתי את דברי חברתי אמרתי לעצמי, שבעצם, גם אני יכולה לנהוג כמוה. למה שאלחץ ואסבול חודש לפני? אבל אז שמעתי קול קטן בתוכי שאומר, "אבל את רוצה לגעת בכל מיני מקומות שלא הגעת אליהם כל השנה. את רוצה למיין ולזרוק את כל מה שאין בו צורך. את רוצה לנקות בצורה יסודית את הרכב שסובל לרוב מחוסר התייחסות בנושא הזה. את ממש רוצה!"
ופתאום הבנתי שאני בוחרת לנקות לפסח. אני לא מחויבת, לא כבולה, לא עושה כי צריך או כי ככה אמרו או עשו לפניי. לא! אני בוחרת לנקות. לפתע התמלאתי מרץ ורצון להתחיל. וכששמחת הניקיון אפפה אותי, נעשיתי מיד קלילה והאמצע הזה נראה לפתע לא כזה נורא.
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור