קו תשע

הנסיעה באוטובוס יכולה להיות משעממת, מעצבנת, נמתחת כמו גומי, מלאה בפקקים… או שהיא יכולה להיות אחד הדברים הכי יפים שיכולים לקרות לנו, ואני לא צוחקת.

לרוב, אני נוסעת עם קו 9 לעבודה ובחזרה הביתה. זה אחד הקווים העמוסים עם מסלול נסיעה מורכב וגדוש בתחנות, מפותל ומלא באנשים, מגיע להרבה מקומות בירושלים, ונכנס כמעט לכל פקק תנועה שיכול לעכב אתכם ולגרום למערכת העצבים לעבור תנודות לא רצוניות. הוא אמור להגיע כל 12 דקות, אבל הוא בקלי קלות מגיע אחת לחצי שעה או יותר. למה? "תנאי הדרך והפקקים", התשובה השגורה בפי הנהגים.

לא פעם, כשאני מחכה בבוקר לקו 9, ארבעה אוטובוסים של קו 19 עוברים. חלק מהנוסעים מתלוננים, ובצדק, על חוסר הצדק המשווע הזה. ולא, היום אני כבר לא מתפתה לעלות על קו 19. למה? כי פעם אחת כשזה קרה, כי פספסתי את קו 9, חשבתי שהאוטובוס יעצור קרוב למקום העבודה שלי, אחרי הכל המסלול כמעט זהה. אומנם ירדתי במקום קרוב, רק מהכיוון השני. וזה אומר שהייתי צריכה לעלות עלייה גדולה מאוד שלסופה הגעתי מתנשפת ומותשת. ואם כבר שאלתם, אז באותו בוקר איחרתי.

"לעולם אל תעלי על קו 19" אמרה לי חברה מהעבודה. כאילו שלא הגעתי למסקנה הזו לבד…

החזרה הביתה עם קו 9 היא ניסיון גדול, אפילו יותר מזה של הבוקר. קו 7, שנמצא בדיוק בתחילת המסלול שלנו מגיע בזמן, כל 12 דקות. הוא נוסע כמעט את כל המסלול אבל מדלג על השכונה בה אני גרה. כן, יש כמה נשמות בעולם הזה שהתברכו בשני קווים שמגיעים לבית שלהם וכך זוכים להגיע הביתה מוקדם יותר. הם מתלוננים כשקו 9 מגיע לפני קו 7… אבל הם לא יודעים אילו אנשים שמחים הם צריכים להיות – שני אוטובוסים שלוקחים אותם הביתה!!! חלום.

מאמרים נוספים בנושא:

שיעור בתחנת האוטובוס

האוטובוס שלך

מחכים שזה יקרה

לחכות, זה חלק מהחיים
לעשות, או לחכות שאלוקים יעשה?
תמלא אותה

לא ביום אחד
תשכחו מקיצורי דרך

יש גם את הימים האלה עם שינויים בשגרה, אז אני מוצאת את עצמי עולה בשמחה על קו 7 לפגישות מחוץ למשרד. כשאני יורדת מהאוטובוס אני שוב נזכרת: זה לא הבית. את היום העמוס אני ממשיכה והדרך הביתה נעשית ארוכה מתמיד – או ברגל אם אני בקרבת מקום, או פשוט יותר (???) לוקחת עוד אוטובוס.

עם הכל הקשיים שיש בנסיעה הקבועה של קו 9, אני חייבת לומר לכם שיש שינויים משנים קודמות. בעבר, הזמן הקבוע של הקו הזה היה אחת לחצי שעה, היום 12 דקות. ולמרות שלא תמיד הוא מגיע בזמן הזה, לפחות התקדמנו במשהו. הנסיעה מהבית לעבודה נעשתה ישירה עקב שינויים בתנועה ובתחבורה הציבורית, מה שלא היה קודם לכן. פעם, ארבעה אוטובוסים היו נחלת הנוסעים בשכונה שלי, והתחנה בכלל הייתה בצד השני של הרחוב. אפילו מחירי האוטובוס ירדו.

ולמרות כל השינויים, אני מוצאת את עצמי לא מעט עם מחשבות שליליות שמתרוצצות לי בראש – למה, לכל הרוחות, אני צריכה לבזבז כל כך הרבה זמן בלחכות לאוטובוס?!?

אם חשבתם שאטען שזהו חוסר צדק משווע, אז ממש לא. כי כמו "כל הדברים הגדולים" שאנחנו רוצים בחיים – פרנסה, זיווג, ילדים, בריאות – הישועה לא מגיעה דקה לפני או אחרי שהקב"ה מחליט שהיא תקרה. זו השגחה פרטית עד לפרטים הקטנים (כן, גם אלה שמייסרים אותי בהמתנה לקו 9).

בכל פעם שאני מחכה לאוטובוס, אני מנסה לזכור שהקב"ה רוצה שאתעלה ברוחניות ובמידות הנפש שלי תוך כדי ההמתנה. כי איך אומרים, ההמתנה היא מתנה, נכון?…

באותם רגעים אני עובדת על לא מעט דברים: לשמור על קור הרוח שלי, על הסבלנות, על השמחה ועל עוד כמה מידות נפלאות (גם אם אני מחכה חצי שעה לאוטובוס בחום או בקור).

אני גם מנסה להתמקד רק בדברים הטובים שאני עושה תוך כדי ההמתנה. בזמן הזה שנקרא "בינתיים", אז אני זוכה לומר את התיקון הכללי, ספר תהילים. רק השם יודע כמה ספרים סיימתי תוך כדי ההמתנה ורק  הוא יודע איזו עבודה אני עושה עם עצמי בזמן הזה, ובכמה ישועות כבר זכיתי מהתפילות שהיו בהמתנה לאוטובוס.

כל פעם שאני מרגישה קצת ממורמרת כשאני רואה את ברי המזל, אלה שמצליחים בעוד אני ממשיכה להיאבק ולהתמודד, אני נזכרת בשיעורים המאלפים של קו 9.

לכל אדם יש את המסלול שלו, את קו האוטובוס שהוא צריך לעלות עליו ולנסוע ליעד שלו. לפעמים המסלול שלי נראה עמוס וגדוש באתגרים, אבל זה המסלול שלי. הנתיב של מישהו אחר טוב לו, אבל לא לי. לעלות על אוטובוס אחר זה יהיה הדבר הכי לא הגיוני לעשות, רק בגלל שהוא מגיע קודם.

אחרי הכל, קו 9 הוא זה שלוקח אותי לאן שאני צריכה.