קצת זה הרבה!
היו זמנים שהיא והמלך שבשדה ידעו ימים יפים ונפלאים יותר. אבל היום? היום היא יודעת שאפילו קצת זה הרבה. שרון רוטר קיבלה על עצמה להתחבר אל המעט וקיבלה הרבה.
אלול הגיע.
המלך בשדה, ואני לא מרגישה כלום.
אני זוכרת שנים של חיבור מדהים, של תחושה של קדושה שאופפת אותי, של שמחה מתפרצת, של קרבת השם. כנראה, שאם את כבר בעניין ומחוברת – אז אלול מצטרף לחגיגה ואף מעלה אותך עוד יותר למעלה. אולי כמו גלישת גלים, כשעולים על הגל הנכון ומצליחים לרכוב עליו עד החוף. אבל אם את עדיין מתאוששת מחופש גדול אינטנסיבי וכל החושים שלך מגורים יתר על המידה, מערכת העצבים קורסת ואת לא מסוגלת להכיל את הרגשות של עצמך – שם קשה להרגיש את הבורא, בתוך תחושת המסכנות וההתקרבנות, בתוך העומס וכל הקולות השליליים, הציפיות הגבהות מעצמך, וכמובן האכזבות.
המלך בשדה, וכל יום שעובר אני מפספסת את ההזדמנות להרגיש את הקרבה אליו.
המלך בשדה, ואני מתרכזת במה לא טוב, מה חסר, מה עוד אין לי…
המלך בשדה, ולא קיבלתי על עצמי אפילו קבלה אחת לרפואה – האם יש עוד סיכוי? האם ככה תיראה כל השנה שלי אם לא אצליח להתאפס על עצמי? אולי בכל זאת אוכל לקבל על עצמי משהו? משהו קל שאוכל להתחייב אליו. משהו לא כל כך מחייב. המחשבה על להוסיף משהו אל חיי העמוסים גם ככה מכבידה עלי וחונקת. אולי אני צריכה דווקא להוריד משהו? זה נשמע כבר יותר הגיוני. הרי אני מודעת לכל הדמיונות המציקים, אותם אני רוצה להפחית. יש הרבה מאוד רגשות שלא הייתי רוצה להרגיש, ואולי בשם כולל אפשר לקרוא להם סבל.
מאמרים נוספים בנושא:
כן, זהו זה. זה מה שאקח על עצמי – אני בוחרת לא לסבול בחודש אלול. אני לוקחת על עצמי להימנע מסבל. הרי אף אחד לא אמר שזאת חייבת להיות קבלת "עשה". אפשר גם לקבל על עצמנו "אל תעשה". למרות שגם בהימנעות מסבל יש בחירה ועשייה, עדיין, קל לי יותר לדבוק בזה. במקום להגיד "אני לוקחת על עצמי להיות מרוצה או שמחה", שזו קבלה שאני לא בטוחה שאוכל לעמוד בה, אני מעדיפה לקבל על עצמי להימנע מסבל. לעצור את המחשבות הגורמות לי צער, דכדוך, ותחושת עייפות מהעומס. להתרכז ברגע – בכאן ובעכשיו. לעצור בזמן מאבקים עם הילדים או מול בן הזוג ח"ו. ואם לא בזמן, אז להתנצל אחר מעשה – לא לגרור כעסים ומתחים, לא להזין אותם.
ברגע שבחרתי לצמצם את ה"רע", באופן אוטומטי אני עוברת לכיוון ה"טוב" – "והתבוננת על מקומו ואיננו" (תהילים לז, י).
גם אם לא הצלחתי לצמצם לגמרי, עצם ההתבוננות והרצון, עצם ההחלטה "לתפוס את עצמי" בזמן ולנסות לעצור את האבן המתדרדרת מראש ההר אל התהום, היא זאת שתעצור את האבן הצוברת תאוצה ללא שליטה, היא זאת שתמנע ממנה להוסיף על עצמה עוד אבק ולכלוך מיותרים, תמנע את המפגש עם האדמה ואת נקודת הפיצוץ. אפילו עצם ההחלטה לנסות לעזור לעצמי כבר משילה ממני קילוגרמים של תסכול ואכזבה עצמית, ונותנת לי תחושה של תקווה.
אז הנה, קיבלתי על עצמי משהו ולא סתם משהו, כי במצבי אפילו קצת זה המון.
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור