קצת מדיני ההפטרה,לקרוא הפרשה ב’ וא’ תרגום

  

א. קטן יכול לעלות למפטיר ולקרוא את ההפטרה. ולכתחילה אין להעלות למפטיר אלא מי שיודע לקרוא ההפטרה. ובדיעבד אם זה שעלה מפטיר אינו יודע לקרוא ההפטרה, יקרא אדם אחר, והוא יקרא עמו בלחש. אבל לא יקראו שנים ביחד בקול רם, דתרי קלי לא משתמעי.

ב. בשבת שהפרשיות מחוברות, מפטירין בהפטרת פרשה שניה, שבה מסיימים את הקריאה.

ג. הנוהגים לומר אחר סיום קריאת ההפטרה פסוק גואלינו ה’ צבאות וגו’, יש להם על מה שיסמיכו, ואין צריך לבטל מנהגם. (ילקו"י ד/א שנד)

ד. אין לענות אמן אחר אמת וצדק שאומרים בברכות שאחר ההפטרה, שאין זה סיום ברכה. וכן אין לענות אמן אחר הנאמרים באמת בברכה שמברכים קודם ההפטרה. (שם)

ה. מה שנוהגים להניח את ספר ההפטרות בתוך ארון הקודש לצד ספרי התורה, יש להם על מה שיסמוכו, אך אין להשתמש ברימוני הספר תורה להניחם על ספר ההפטרות. (שם)

 

 

ו. אף על פי שאדם שומע את כל הפרשה בכל שבת מפי השליח ציבור, חייב לקרותה לעצמו, שנים מקרא ואחד תרגום. וגם העוסק בלימוד תורה כל היום, לא יבטל קריאת פרשיותיו עם הציבור. וכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכין לו ימיו ושנותיו. (ילקו"י ד/א שנד)

ז. הקורא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, מן הדין אין צריך לקרוא את ההפטרה. ומכל מקום נהגו לקרוא גם את ההפטרה [פעם אחת]. (ילקו"י ד/א שנו)

ח. אף מי שאינו מבין כל כך את שפת התרגום, עליו לקרוא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. וירא שמים יקרא גם תרגום וגם פירוש רש"י על הפרשה. (ילקו"י ד/א שנח)

ט. מנהג חסידים ואנשי מעשה לקרוא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום בערב שבת, בהמשך אחד, פסוק בפסוק עם תרגומו, מבלי להפסיק באמצע לשום דבר עד כלותו את קריאת הפרשה כולה. ועל כל פנים מצוה מן המובחר שישלים לקרות הפרשה קודם שיאכל בשבת. ומכל מקום פשוט שאין לעכב מחמת זה האכילה עד חצות. ואם לא השלים קודם האכילה, ישלים אחר האכילה עד המנחה. ויש אומרים עד רביעי בשבת, ויש אומרים עד שמיני עצרת.

י. מי שהתחיל לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום אחר תפילת שחרית, ובאמצע קריאתו נתבקש לקרוא לקהל איזה דבר הלכה, או דרשה בפרשת השבוע, בודאי שרשאי להפסיק מקריאתו ולזכות את הרבים. (ילקו"י ד/א שנט בהערה)

יא. תלמיד חכם הקורא שנים מקרא ואחד תרגום, ושאלוהו באמצע הקריאה דבר הלכה, מותר לו להפסיק בין פסוק לפסוק להשיב לשואלו דבר הלכה. (ילקו"י ד/א שנט בהערה)

יב. יש נוהגים לקרוא בכל יום אחר תפלת שחרית מקצת מהפרשה, שנים מקרא ואחד תרגום, ומסיימים בערב שבת, ואפשר להתחיל בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום ממנחה של שבת [אחר התפלה].

יג. מי שזמנו דחוק, מותר לו לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום בליל שבת, וכן מותר לקרוא פרשת וזאת הברכה בליל שמחת תורה. (ילקו"י ד/א שנט)

יד. מי שהשעה דחוקה לו ביותר, ואין לו פנאי כלל לקרוא לעצמו את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, נכון להורות לו שיקרא בלחש את כל הפרשה עם השליח ציבור הקורא בתורה, פסוק בפסוק, ושוב יחזור ויקראנה פעם שניה בביתו, ואחר כך יקרא פעם אחת את כל התרגום, ויצא ידי חובתו. אבל אין לסמוך על מה ששומע קריאת הפרשה מהשליח ציבור.

טו. יכול לקרוא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה, אף על פי שבעת שקורא שנים מקרא ואחד תרגום לעצמו, אינו מאזין לקריאת הפרשת על ידי השליח ציבור. וכל זה כשקורא הפרשה בלחש, ויש עשרה בלעדיו המקשיבים לשליח ציבור, או שקודם קריאת התורה היסב פניו לצד והתחיל לקרוא. ומכל מקום הנכון הוא שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדרכיו לכוין דעתו ולשמוע קריאת התורה מפי השליח ציבור. (ילקו"י ד/א שפא)

טז. אשה פטורה מלקרוא בכל שבת שנים מקרא ואחד תרגום. (ילקו"י ד/א שסא)

יז. אין צריך לקרוא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום בימים טובים. (שם שסב)

יח. גם מי שאינו יודע לקרוא את הפרשה עם הטעמים, חייב בקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. ומי שיודע לקרוא עם טעמים, צריך שיקרא את הפרשה בטעמיה. וחובה קדושה על ההורים והמלמדים ללמד את בני ישראל בטעמי המקרא, כדי שיקראו שנים מקרא ואחד תרגום בניגון כדת וכדין. (ילקו"י ד/א שסב)

יט. אף מי שחלה בעיניו ומצטער בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, חייב לקרוא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, או שישמע הפרשה מאחר ויכוין לצאת ידי חובה. (שם שסג)  יש אומרים שגם הסומא (עיור) חייב בשנים מקרא ואחד תרגום בכל שבת, כדין הפיקח. ולכן צריך שישמע מאחר קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ויכוין להוציאו ידי חובה, וגם הוא יתכוין לצאת ידי חובת הקריאה. וכן מי שנעשה אילם, ואינו יכול לדבר ולקרוא, ישמע הקריאה מאחר. (ילקו"י ד/א שסג)

כ. מעיקר הדין מותר לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום מתוך הספר תורה, ובפרט מי שהוא שליח ציבור הקורא בתורה, ובקי בקריאת הפרשה בטעמיה, ורוצה לקרוא הפרשה מתוך הספר הנמצא בהיכל, כדי שיהיה רגיל בקריאת הפרשה, שיש להקל בזה. ונכון שלא לטלטל את הספר תורה לתיבה. [וברור שאין לו לברך על הקריאה כלל]. (ילקו"י ד/א שסד).