קשה, קשוחה ואוהבת
היא קשה, קשוחה ואוהבת. מבט על ישראל המקסימה והעם שאין לו תחליף מעיניה של יהודית חנן, אז עולה חדשה בת 18 היום לא מגלה בת כמה, אבל ממש מאוהבת.
כשהייתי בת 18 עליתי לארץ ישראל, ואז התוודעתי לתגלית הגדולה (מבחינתי כמובן).
תוך כמה שעות הבנתי שישראלים הם אנשים ממש לא 'קוליים'. בשבילי, אמריקאית בגיל העשרה עם מודעות עצמית, כל הפגנת רגשות בצורה פומבית היא משהו מאוד מביך. מהמקום ממנו באתי,, ארצות הברית, אנשים השקיעו מאמצים רבים בלהישאר רגועים וקרי רוח כל הזמן. עמדתי מסומרת למקומי בכיכר דיזינגוף כשנהג מונית צעק, כשחיילים התחבקו חזק ובנות צעקו מחלונות האוטובוס לחברות שלהן ברחוב.
הסתכלתי על כל אלה ועוד מוקסמת במידה מסוימת, ובעיקר קשובה כשישראלים פצחו בוויכוחים קולניים בבית קפה, או כשהם מציעים עצות מבלי שמישהו ביקש מהם בכלל בלי שום בושה, למשל, לאישה בהיריון שישבה לידי באוטובוס, התלוננו על הסחורה בחנות והביעו את עצמם, וצעקו, שוב פעם בלי בושה, את המחירים של הירקות בשוק.
נסערתי לא פעם מעצמי, כשאנשים ואפילו דתיים, מדברים עם היושב לצידם ומספרים לו הכל, אבל הכל, על חייהם ועוד מרגישים עם זה נוח. זה כבר הפך אותי למציצנית.
לפעמים הייתי עוצרת את ההליכה שלי ברחוב, רק כדי להתבונן מקרוב על השניים ההם שרבים ומתווכחים ככה באמצע הרחוב, או מתקרבת יותר לשיחות מעניינות של אנשים, מרוב סקרנות, אפילו אם זה כרוך בלהחליף את המושב באוטובוס למשהו קצת יותר קרוב למרכז העניינים.
הייתי גם המומה מאיך שישראלים עוברים ממצב רגשי אחד לשני. אני זוכרת את הפעמים, והיו הרבה כאלה, שראיתי אנשים רבים ועוד שנייה עוברים לשלב אלים יותר, ובין רגע! הם היו מתחילים לצחוק, נותנים צ'אפחה בכתף וממשיכים הלאה. לא יכולתי להעלות בדעתי מצב כזה בארצות הברית, במיוחד בין מוכר לקונה, אבל כאן בישראל?! אלה היו עסקים כרגיל.
לקח לי זמן עד שלמדתי לא להיעלב כשמישהו צעק עלי, עוד קצת זמן להבין שרוב הישראלים רגשיים מטבעם ולא מתביישים להרים את הקול כשמשהו לא נראה להם, ועוד לצעוק על הצד השני "אתה לא מתבייש?"
מאמרים נוספים בנושא:
לא תמיד קל לחיות בסביבה כזו, במיוחד אם אתה לא רגיל אליה ולמה שקורה בה. זה יכול לעלות על העצבים. אבל מה אפשר לצפות מאנשים שחיים באופן תמידי על קוצים? הורים רבים בישראל מדירים שינה מעיניהם בגלל הילדים המקסימים שמשרתים אי שם, רחוק מהבית אבל לא מהלב? מי יכול לתאר את החרדות והדאגות שמלוות אותם כל רגע? זוגות צעירים מתמודדים עם אתגרים כלכליים מאוד גדולים – שכירות מרקיעה לשחקים ומחירי דירות שאפילו מפחיד לומר אותם בקול רם? וזה עוד בלי להזכיר את איום הטרור התמידי שנמצא תמיד מעבר לכתף, כל הזמן, כל יום.
בכל פעם שאני חוזרת לביקור אצל המשפחה בארצות הברית, אני מודה – כל פעם הלם מחדש מהגישה הרגועה שקיימת שם לעומת כאן. האנשים שעובדים כמוכרים בחנויות מאוד נעימים. אף פעם לא תמצאו מוכר שילחץ עליכם לקנות משהו, כי לרוב המוכרים לא הבעלים של החנויות. קניות היא חוויה מהנה שהדביקה את כל העולם, אבל לא בכל מקום מרגישים את החוויה חוץ מהקנייה, ולעולם לא תמצאו את עצמכם מתווכחים עם המוכר שיוריד את המחיר.
אם מישהו נתקל בי ברחוב, בחנות או בכל מקום – מיד הוא יתנצל. בישראל, התנצלות היא לא דבר מחייב בכלל. בארצות הברית, אף פעם לא הייתי צריכה להתעכב בכניסה למקום כלשהו כדי שיבדקו לי את התיק, כי אולי יש לי בתיק נשק. גם אין חיילים בטווח הראיה, אין צורך להכניס תיקים חשודים למכונות בידוק. ולקוחות עומדים בשקט בתור ולא מנסים להידחף כי "אני חייב לרוץ, הילד עם בייביסיטר".
אבל בשבילי, כל זה חסר את הדרמה, חסר את ההשגחה הפרטית האלוקית וחסר את הבכי והצחוק שהולכים ביחד רק בישראל. כי כאן בישראל גיליתי שאי אפשר לשרוד בלי חוש הומור.
פעם אחת נסעתי במונית והנהג נסע מהר. אחרי שהעזתי, ביקשתי ממנו שיאט כי אני ממש מפחדת מאיך שהוא נוהג. "תסגרי את העיניים, גברת" הוא אמר לי בלי למצמץ, "ותעבדי על האמונה שלך".
החיים בישראל יכולים להיות מאוד חשופים ומלאי רגש שאנשים מפגינים אחד לשני.
פעם אחת הייתי בירושלים בזמן פיגוע. הייתי אמורה לפגוש את בת ה-12 שלי ולקחת אותה לרופא שיניים. הפיצוץ קרה ברחוב ליד תחנת האוטובוס שהיא יורדת בה. הבום מחריש האוזניים הוביל לכאוס נוראי ברחוב. נערה בג'ינס התמוטטה ליד המדרכה והחלה לבכות. אישה עם כיסוי ראש התכופפה להרים אותה כדי שהאנשים שרצו לא ירמסו אותה. אנשים רצו לכל הכיוונים, הרבה מהם גם לכיוון הפיצוץ, חלקם לצד השני. ובתוך כל זה ראיתי איש אחד עצר את הריצה שלו ועזר לאישה קשישה שניסתה אף היא לרוץ, הוא אחז את ידה והוביל אותה למקום בטוח.
פחדתי. פחדתי מאוד על הילדה שלי. רועדת מפחד נכנסתי לאחת החנויות וביקשתי מבעל החנות רשות להשתמש בטלפון שלו. הוא הביא לי את הטלפון עם כוס מיץ תפוזים, "קחי תשתי. תירגעי, הכל בסדר עם הבת שלך" אמר עם רצון טוב להרגיע אותי. אחרי שהבנתי מהרופא שהילדה הגיעה בשלום אליו, נרגעתי. הוא הוא נביא? בכל אופן, הוא אמר לי להישאר בחנות ולא לצאת עד שהמצב בחוץ יירגע קצת, ושחלילה לא יהיה עוד פיצוץ. כל כך הודיתי לו על האדיבות שלו, על הרוגע שהקרין עלי והביטחון שנסך בי באותן דקות מלחיצות.
הוא אחי, כולנו משפחה אחת מקסימה ומתוקה! משפחה אחת גדולה וכולנו, אפילו אם זה בתת המודע שלנו, יודעים את זה היטב. זו הסיבה שאנחנו מאפשרים לעצמנו להשתחרר ולפרק מעלינו מטענים עם האדם שיושב לידנו באוטובוס, אותו הכרנו כמה דקות קודם לכן. לפרק גם את השמח וגם את העצוב ולהרגיש בנוח, שנינו – אני והשומע. נכון, זה לפעמים מרגיש חצוף ומעצבן, אבל ישראלים הם האנשים שאני הכי רוצה סביבי תמיד. גם כשקל, אבל בעיקר כשקשה. כי אין עוד עם כזה עם לב חם ואוהב, עם נתינה וחסדים כמו שרק כאן בישראל קורה.
ויותר מכל, גיליתי שישראלים הם אנשים מדהימים, הכי 'קוליים' שיש.
וכן, אני ממש מאוהבת בה, גם כשהיא לפעמים קשה וקשוחה אבל תמיד אוהבת!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור