ראש גדול או קטן?

במהלך החיים עולה השאלה – האם להיות ראש גדול או ראש קטן?

במצבי החיים השונים אנו מוצאים את עצמנו מתנהגים לפעמים כמו ראש קטן, ולפעמים כמו ראש גדול. הבעיה מתגברת כשאנחנו לא יודעים איך צריך להתנהג ומהן הדרישות מאיתנו. האם הבוס דורש שנהיה ראש קטן ונעשה את העבודה כמו שהוא רוצה מבלי לחשוב, לשנות וליזום? או שמא הוא מצפה מאיתנו להיות ראש גדול, לקדם, לפתח ולקחת אחריות?

האם המורה, בן/בת הזוג החברים/רות, המפקד או אפילו המציאות – תובעים מאיתנו להקטין או להגדיל ראש?

פעמים רבות היינו צייתנים וראש קטן, אך אמרו לנו שאנחנו מאכזבים… אבל גם פעמים רבות היינו ראש גדול, אבל אז אמרו לנו שאנחנו מרימים את הראש או משתלטים… איכשהו, תמיד התפספס לנו.

מה נכון לעשות? מה כדאי להיות?

כדי לענות על שאלות אלו עלינו להבין קצת מה מאפיין את מודל הראש הקטן והראש הגדול.

הראש הקטן

ראש קטן מרגיש שהוא "קורבן של החיים". לא יכול לעשות שום דבר משמעותי וכלום לא תלוי בו. גם כאשר מומחה או מורה יגיד לו מה לעשות הוא ימצא סיבות ותירוצים למה הוא לא יכול, כמה קשה לו ואי אפשר. זה הזמן בו מתחיל הראש הקטן להרגיש קטן, חסר כוח, להתאכזב, להתבכיין ולהתלונן על גורלו ולהצדיק את עצמו.

למשל, אדם מחליט להיכנס לתהליך מסוים. נניח, מכיוון שזה תחום שאני מאוד אוהבת ועוסקת בו – הרזיה. אם הוא ראש קטן הוא יאמר, 'קשה לי, אני רעב, אני רגיל למשהו אחר, אין לי זמן לחתוך סלט' וכדומה. אחרי זמן קצר יתחיל להאמין באמת שהוא לא יכול לרזות.

מאמרים נוספים בנושא:

זה מתחיל בבית

בוקר טוב, כאן הקדוש ברוך הוא

מתנות קטנות

בוקר לא רע, אחרי הכל

הכל מתנה

חלון יפה

חלב ועוגיות

לראות את מה שיש

עוברים קירות

להזיז את הגבינה

הדבר הכי טוב שקרה לך

מה הקיר שלכם?

הראש הגדול

ראש גדול מרגיש שהוא יכול הכל. הוא מסתער על המשימה, ממוקד במטרה ורץ קדימה. הבעיה מתחילה כאשר המציאות לא מסונכרנת איתו. כלומר, כאשר התוצאות בשטח לא תואמות את מה שהוא תכנן ורצה. לרוב, ראש גדול נעשה תובעני, דורש מעצמו ואגרסיבי כלפי עצמו. התוצאה? הוא מגביר מאמץ ועשייה. עד מתי? עד שקורס ומתעייף. אם התוצאות לא כפי שהוא רצה, אז הוא "ננעל" ומפסיק להאמין שיצליח ואומר שההשקעה לא נותנת תוצאות וכנראה שאי אפשר. לעיתים, ראש גדול יכשיל את עצמו כדי לא להיכשל.

למשל, אם אדם עם ראש גדול נמצא בתהליך הרזיה. הוא קודם כל מסתער על התוכנית. דבר שני, לא זז ימינה או שמאלה מהתפריט. גם כשיש לו קושי או שהוא מרגיש רעב – הוא ממשיך בנוקשות עם עצמו, ואם המשקל לא יראה לו תוצאה מניחה את הדעת – הוא נשבר, מפסיק ומתלונן שאי אפשר.

רוב האנשים שייכים לקבוצת הראש הקטן. מנסים כל מיני שיטות הרזיה (או כל תחום אחר בחיים) ומתאכזבים. מקטינים את עצמם ונועלים את מחשבותיהם וליבם, ומפסיקים להאמין שהם יכולים. או, שנפגעים מכל מיני בוסים בעבודה ומפסיקים להשקיע את המאה אחוז שלהם בשעות העבודה. דבר שגורם להם להרגיש שהם לא שווים ולא משמעותיים.

אז מה היא הדרך שיבחר לו האדם?

לעניות דעתי, נראה לי שלא טוב להיות ראש קטן ולא ראש גדול. אלא להיות על הסקאלה שבין ראש קטן לראש גדול – קרוב לראש הגדול. קצת לפניו.

כאשר אתם "לפני הראש הגדול" – אתם בעשייה. אתם פעילים, מתמודדים, מרגישים קשיים ומחפשים פתרונות, חווים בעיות ולומדים מהם. ישנה רגישות, הקשבה והתבוננות למצב ולעצמנו – מתוך מגמה לעשות סדר מותאם. זה מקום של ענווה ולמידה עם יישום ועשייה והתקדמות אל המטרה. אין שם מקום לייאוש ונפילות. אין שם אכזבות ותחושות קיפוח או כעס. יש למידה, העצמה, גדילה, צמיחה, זיהוי הכוחות הפנימיים ובהתמודדות. רק אחרי ששהינו שם ולמדנו את מה שצריך, אפשר להתקדם לכיוון המקום של הראש הגדול.

ואז, וזו הנקודה המשמעותית: נהיה ראש גדול וקשוב, רגיש, גמיש ונדיב. אז ננהיג ונוביל את עצמנו ואחרים ממקום של שכל ולב.

ולא לשכוח ללבב את הלב!

* * *

עדנה קדוש – אחות טיפול נמרץ, מטפלת ברפואה משלימה רב תחומית. מאמנת ותומכת על פי חכמת המזרח, המערב והחסידות. מורה בשיטת נקודתרפיה. מחברת הספר "49 ימי מסע". להזמנת הספר וסדנאות בריאות: 050-5574065, ednakadosh18@gmail.com וכן באתר www.ednakadosh.com