רק אצלי בלב

אני שבה ונזכרת שכל העולם

לא נברא אלא בשביל הרגע הזה,

שמתרחש רק במקום אחד –

אצלי בלב.

 

 

בדרך כלל לא תתפסו אותי בפוזה הזאת, אבל פניני, אחת האחייניות הקרובות אלי ביותר, השביעה אותי להשתתף במסיבת בת המצווה המחזורית שלה. "מה אכפת לך לראות פעם אחת איך זה אצל בנות?" שכנעה אותי. היא צלצלה שוב ושוב: "תהיה תוכנית מדהימה, אמנותית כמו שאת אוהבת. אנחנו כבר מתאמנות חמישה שבועות על חשבון כל השיעורים וכל ההפסקות. מה אכפת לך? בואי בואי".

 

אמא שלה, הלא היא אחותי, נטלה את הטלפון והסבירה שמדובר בתמיכה רגשית חיונית. הילדה מופיעה פעמיים סולו באחד המחולות, והיא חייבת שיראו כמה יפה אימנה אותה המורה צילי. "חמישה שבועות אנחנו רואים את התנועות ושומעים את הקולות וכולנו יודעים את הכל בעל פה, כולל בעלי והתינוק בן חמשת החודשים. אבל לך זה יהיה חדש! בואי בואי".

 

התקבלתי בהתרגשות עצומה. האקוסטיקה הייתה ללא דופי וכן זרקורי התאורה המשוכללים ומכשיר העשן הבלתי נמנע. ראשונה פתחה המקהלה. מאתיים בנות שרו באחידות מופלאה שירים שמחים בנושא יראת שמים. התופים רעמו, ואורות מהבהבים בצבעים כחול, צהוב, ירוק ואדם התנפצו לכל הכיוונים.

 

"למה זה ככה?" שאלה סבתא במבטא גרוני מאחוריי, שלא מצאה הגדרה אחרת להבהוב המסחרר.

"ככה זה היום", הסבירה לה הבת מצווה, "כל שנה זה משוכלל יותר ויותר".

 

כמו הפנסים, רק התנועות היו קצביות ללא לאות. פעם רק את "סבתא בישלה דייסה" של הפעוטות ליוו תנועות ממחישות, היום בלי תנועות אי אפשר לשיר אפילו "אדון עולם" בתפילת השחר. אחר כך דיברה אחת המחנכות ואחריה נציגת האימהות, וחילקו את התשורות לבנות ואת התשורות לאימהות. לאחר מן נקראו הבנות לחדר התלבושות, וההתרגשות הרקיעה לשחקים. בין לבין עלו נציגות מכל כיתה, הקריאו ברכות והעניקו זרי פרחים למורות, וגם המרכזת החברתית הפתיעה אותנו בתוכנית סודית. היה יפה, מלא חן והומור, רק ארוך מדיי.

 

הזמן חלף וחלף, הפלאפונים ניגנו, רטטו וזמזמו סביבנו ללא הרף, ובליל הדרכות אימהיות נשמעו סביב. החביתות, הפיג'מות, מי יחליף לשעיה טיטול, מי עכשיו בתור למקלחת, מה לקנות במכולת מהר, איפה השיק למשלוח של הדגים ואיפה המנות לארוחת הצהריים המאוחרת של אבא. הרבה ילדים נצים התקשרו, והרבה אחרים יללו מסביב 'אמא בואי הביתה עכשיו'.

 

בסוף זה נגמר. צלילים ראשונים של פליי-בק מקצועי הבטיחו שהנה היא כאן, ההופעה הגדולה. תלבושות נפלאות, מוסיקה דרמטית וזמזום מזדהה מכיוון הקהל שחמישה שבועות שותף פעיל לחזרות. מימין הופיע מסך לבן שעליו הוקרנה מצגת החובה. מה זה מצגת ולמה היא חובה? גם הסבתא מאחורי שאלה את הבת שלה: "מה זה, כפרה, הסרט הזה שבצד? עכשיו זו הצגה או עכשיו זה סרט?"

 

"זה שניהם, אמא", הסבירה הבת.

 

"אבל איך מסתכלים ביחד לפה ולפה?" שאלה האם. האמת, עד עכשיו גם אני לא יודעת את התשובה.

 

איך מסתכלים על מחזמר רב משתתפים וצופים בסרט המוקרן על מסך במקביל, וזה כשהאורות המהבהבים של המקהלה עוד לא נרגעו לי מול העיניים?

 

המחזמר היה יפה להפליא. נמלץ מאוד, חגיגי מאוד, מרגש מאוד ודרמטי מאוד. גם התלבושות, המחולות, קטעי השיח, הפנטומימות, השירים והסולו'אים. די מהר הרגשתי שמצד החומר והביצועים יש כאן די והותר לארבע מחזות בארבעה ערבים שונים, אבל איש לא שאל אותי לא מראש ולא בשעת מעשה, וחוץ מזה שכל הזמן הרגשתי שאין לי זכות להביע דעה, כי אין לי בנות ואני לא יודעת איך עושים את הדברים האלה היום.

 

"אם תלכי לכל ההופעות הגדולות שיש בכל כמה שבועות, תתרגלי ולא יהיה לך קשה", הסבירה לי פניני מאוחר יותר, אבל אני ויתרתי בנפש חפצה.

 

הזמן חלף, הסיפור הסתעף. אמא אחת לידי קראה קריאת שמע דרך הפלאפון עם ארבעת ילדיה בזה אחר זה. על הבמה, להבדיל, רדף חייל נאצי אחרי רב העיירה. המוסיקה נעשתה מלחיצה מאוד, האורות עומעמו, מאחורי בכתה הסבתא לתוך ממחטת בד גדולה.

 

קבוצות עלו, קבוצות ירדו, מסרטות זמזמו, פלשים ממצלמות דיגיטליות התפוצצו ללא הרף. "איפה פניני? מתי פניני תבוא?" שאלתי את אחותי כל שתי דקות, "עוד מעט", היא אמרה לי, "אל תתייאשי".

 

זה היה קשה אבל התחזקתי. אמרו לי שהיא במחול התקווה, ברגעים האחרונים לפני שהאם והילדה נפגשות. בהגיענו לשליש השלישי של המחזמר כל המשתתפות בריקוד הכובסות ירדו מהבמה – ישר לאמא שעל הספסלים, כי יותר הן לא תופענה. רחשושים, לחשושים וחיבוקים נרגשים מילאו את האוויר מכל עבר, אבל למי אכפת? המאמנת הגבירה קצת את הסאונד. התופים המשיכו לדפוק, עשן סמיך טרי מילא את הבמה מידי שתי דקות, והאולם ההומה והמתנועע לא השפיע על המציגות הנרגשות כלל.

 

"שמע ישראל!" קראה סבתא בפחד כשהמצב נראה ללא מוצא. הערצתי את היכולות שלה. אני כבר איבדתי מגע מזמן. חיכיתי רק לפניני, לא הבנתי יותר שום מילה חגיגית.

 

לאט לאט רווח לי. כשבדקתי איך זה קרה, גיליתי שתפוסת האולם הידלדלה. המשפחות של הבנות שסיימו להופיע ארזו את עצמן במעילים ובצעיפים ועזבו. "די, הילדים בבית בוכים ואבא צריך לצאת לכולל ערב ואין בייביסיטר. נצא ותספרי לי בחוץ מה היה בסוף, מותק. לא, אני לא אגש למחנכת להגיד תודה, נגיד לה בטלפון שהיה מדהים". זה היה חוסר נימוס בוטה, אבל מובן בהחלט. איני בטוחה שלא הייתי נוהגת כמותן אלמלא כלאו את פניני שלנו מאחורי הקלעים עד הסוף המר. סבתא נרדמה, שמעתי אותה נוחרת קלות. המוסיקה התחלפה, ואחותי הדליקה את המצלמה בהיסטריה. "עכשיו! עכשיו!" היא דחקה בי במרפקים.

 

תריסר בנות בשמלות לבנות פורחות הופיעו על הבמה, אבל בשבילי רק פניני הייתה שם. מוסיקה עוצרת נשימה חדשה החליפה את המוסיקה עוצרת הנשימה הקודמת. "התקווה לא תאבד, לא תאבד לך לעד", שר הפליי-בק בקול צלול. פניני רקדה. היה לה פעמיים סולו, והיא הייתה נפלאה. עיניה זהרו, היא ריחפה מרוב שמחה וביצעה את התנועות בדבקות. החברות שלה כנראה התרגשו כמוה, אבל אני ראיתי רק אותה. סביבי המשיך הרעש. עוד נשים עזבו, ועוד אחרות הביטו בשעון. פרץ של עשן בא מצד שמאל של הבמה, ואחותי זמזמה חרש את המילים המוכרות לה ישר והפוך. אבל פניני רקדה מעומקא דליבא ורחיפה כולה בתוך המוסיקה והקצב.

 

בשבילה זה היה רגע השיא של כל החזרות ושל כל הציפייה שהתלוותה למסיבת בת המצווה, עם ההופעה באולם והאורחות שבאות במיוחד לכבודה. בשבילה זה היה שיר של תקווה שלעד לא תאבד והיא נתנה לו את כל כולה, באמון שלם ובאושר.

 

הסתכלתי סביבי והבנתי פתאום. רק במקום אחד קרה דבר אמיתי – אצל פניני בלב. היא הייתה מחוברת לרגע וחוותה אותו, היא חייתה חיים אמיתיים. כל השאר, כל הצופות וההתנהגויות, הבלבולים, הרעש והעשן, היו רק תפאורה חסרת ממשות לרגע הזה. ממש כמו המצגת שהוקרנה על המסך הלבן, ריצדה ודיברה וזזה הרבה, ואחר כך כבתה ולא הותירה מאום.

 

פניני ירדה מן הבמה ורצה אלינו, זוהרת ומרוצה ואינה מודדת את הצלחתה לא בדממת הקהל ולא בתשואותיו. "במקום אחד הייתי לי פשלה", אמרה, "אבל השם עשה לי נס שהייתי מאחורה ולא שמו לב".

 

היא נעצה בי מבט חקרני, "נהנית, דודה שרה?"

 

"נהניתי וגם למדתי המון", אמרתי לה בכנות.

 

והרבה פעמים מאז עולה בי תמונת אותו אולם מפוצל, שהיו בו הסבתא וכל הנוכחות, השקועות כל אחת בטרדותיה, כשעל הבמה רוקדת פניני, מאושרת מאוד. ואני שבה ונזכרת שכל העולם לא נברא אלא בשביל הרגע הזה, שמתרחש רק במקום אחד – אצלי בלב.

    

                

(באדיבות מגזין "משפחה")