רק חטוף ואכול

''הסיסמא שלי – רק שתה ואכול כל מה

שאתה יכול. באתי לעולם על מנת לנצל אותו

כמה שאפשר כי חיים רק פעם אחת. צריך

לקחת מהעולם כמה שיותר, ולתת לו כמה

שפחות.

 

 

הימים ימי מלחמת שלום הגליל.

איתן לביא גויס בצו 8 ליחידתו, ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה. אשתו יעל ארזה לו בדממה את תרמיל המילואים, והוא נפרד ממנה ומשני בניו בדרכו אל הלא נודע. רק לאחר שהשכיבה את הילדים, הרשתה לעצמה להתפלל בדמעות שאיתן שלה ישוב בריא ושלם יחד עם כל החיילים. היא לא ידעה עד כמה זקוקים הם לתפילותיה.

בבסיס היחידה בצפון לשם הגיע איתן, החלו הקליטה וההצטיידות של המילואימניקים שהגיעו למקום, ונמשכו עד לאמצע הלילה. משנשלמו ההכנות והשיבוץ הקרבי, עלו כשלושים חיילים ואיתן בתוכם על משאית צבאית שהיתה אמורה להביא אותם ליעד בלבנון.

וכך, מוצא איתן את עצמו במשאית הדוהרת בטירוף בכבישי הצפון כשנוסעיה המטלטלים מצד לצד תוהים בינם לבין עצמם אם בכלל יצאו חיים מהנסיעה הזו, אבל במלחמה יש מערכת חוקים אחרים, ואיש אינו מתלונן.

בהנץ הבוקר נכנסו במעבר הגבול ראש הנקרה אל תוככי ארץ הדמים.

לאורו החיוור של השחר המפציע, ניגלו לעיניהם בסיסי האו''ם בנקורה.

משהגיעו לעיר צור, נתגלו להם מראותיה של הארץ היפה, השסועה והמטורפת הזו. בתוך הבתים ההרוסים למחצה מהפצצות, נתגלו חנויות משגשגות. מכוניות ''מגולחות'' ללא גג ודלתות משתוללות ללא רסן ברחובות כשהן נהוגות לעיתים בידי נערים בני 12, ומנגד שוטרים הדורי לבוש רוכבים על אופנועי הרלי דיויסון נוצצים, מציגים את ''המשטר'' בארץ הפרועה הזו, שאינה יודעת חוק מלבד חוקי הג'ונגל.

כמה קילומטרים מזרחה מצור, ליד בורג' שומלי, הגיעה המשאית עם הנוסעים ליעדה, וקבוצת המילואימניקים סופחה כתגבורת לגדוד חי''ר שהיה ממוקם באזור זה, השורץ מחבלים.

חיילי הגדוד עסקו במשך היום בפעילות מבצעית שוטפת, ובלילות היו חלקם יוצאים למארבים באזור. השאר היו שומרים על הבסיס בתורנות. כך יצא, שבאחד הלילות נפל בחלקו של איתן מיודענו לשמור בצוותא עם יורם, במשמרת בוקר.

ביחידה של איתן היה יורם ידוע כ''עושה צרות'' כרוני. לכל מחזור מילואים שגויס היה מגיע עם כל מיני ''סיפורים'' מפוברקים על מנת להשתחרר משירות המילואים, או חלק ממנו. כאשר קיבל משימה, התחמק ממנה כשהוא מטיל אותה על עמיתיו החיילים. כשהיה מקבל חופשה, היה חוזר תמיד באיחור, ובפיו סיפורי ''נפלאות'', והכל על חשבון אחרים. קיצורו של דבר – דמות מאוד שלילית ולא אהודה בחברה.

עכשיו, אפשר להבין מדוע איתן לא שש כל כך לחלוק שמירה עם יורם דנן, במיוחד שהלה היה ידוע כאחד ש''שובר'' שמירה.

השעה היתה שתיים ושלושים בלילה.

משום מה, התעורר איתן מעצמו, הציץ בשעון וגילה שכבר חצי שעה חלפה מאז שהיה אמור להתחיל את השמירה שלו יחד עם יורם. הוא היה מודאג מכך שהשומרים לפניו לא העירו אותו. למזלו לא פשט את בגדיו לפני השינה, וכך קפץ מהמיטה, נטל את נשקו, ויצא מן האויר הדחוס של האוהל הישר אל אוירו הצח של הלילה.

את שני השומרים הסדירים שהיו במשמרת לפניו גילה במטבח הגדודי המאולתר כשהם שכובים על השולחנות ונשקם בידיהם. עכשיו הבין מדוע לא העירו אותו – שניהם ישנו שנת ישרים.

איתן התבונן על המאהל המופקר משמירה של הגדוד הנם את שנתו ב''שלווה'' בתוך שטח אויב שורץ מחבלים, כשאיש אינו שומר עליו.

הוא רץ לאתר את מיטתו של יורם באחד האוהלים, וניסה לעורר אותו, כדי שיצטרף אליו לשמירה, אבל כצפוי הלה ניסה להשתמט כדרכו מחובתו בטענות שווא שהוא חולה. איתן לא ''קנה'' את הסחורה. הוא תבע ממנו שיקום מיד למשמרת.

כמה מהחיילים באוהל התעוררו בעקבות המשא ומתן ביניהם, ורק לאחר שהבטיחו ''לטפל'' ביורם אם יעמוד בסירובו, נכנע ועלה לשמירה.

איתן קיבל את שותפו בפנים זועפות. ותוך שהוא גורר אותו לסריקה מסביב לבסיס, שפך על ראשו אש וגופרית.

''אתה נצלן, אנוכי ושקרן חסר בושה'', האשים אותו איתן. ''כל מה שמעניין אותך בעולם זה רק אתה עצמך, ובשביל זה אתה מוכן לדרוס את כולם. אתה לא מוכן לנקוף אצבע בשביל אחרים, רק לנצל''.

אם חשב איתן, שיורם ינסה להכחיש או להתנצל, שגה בכך. נהפוך הוא. אדרבא, יורם השיב לו בשלוות נפש כשהוא דווקא מאשר כל מילה.

''הסיסמא שלי – רק שתה ואכול כל מה שאתה יכול. באתי לעולם על מנת לנצל אותו כמה שאפשר כי חיים רק פעם אחת, ולכן השקפת חיי היא שאני צריך לקחת מהעולם כמה שיותר, ולתת לו כמה שפחות. למה שאנקוף אצבע לזולת? למה שאנדב למישהו מזמני ומאוני, אלא אם כן אוכל לנצל אותו בתמורה? לכן אני אגוצנטרי ואנכי, סליחה על הביטוי הלא יפה. בבקשה, תוכיח לי שאני טועה!'' התיז בפניו.

הלילה היה ארוך, והשניים בילו את זמנם בוויכוח הרעיוני ביניהם.

אולם, למרות שאיתן היה משוכנע בצדקתו, וחש שאט נפש מגישתו של יורם לחיים, לא הצליח למצוא טיעונים לשכנעו שגישתו הינה אנטי מוסרית ואנטי חברתית. בסופו של דבר נוכח איתן ש''אין עם מי לדבר'', ונטש את הפולמוס, מה גם שהשחר הפציע והמשמרת הסתיימה.

עברו מספר ימים, ואיתן נשלח יחד עם נהג ג'יפ להעביר ציוד למפקדה בעיר עלי שבצפון. הם הגיעו לפנות ערב לעיר השוכנת בהרים, ומשקיפה על הים. לאחר שהשלימו את משימתם, השאיר הנהג את איתן במפקדת הכוחות, והבטיח לחזור ולאסוף אותו.

הלילה ירד, והנהג לא שב.

איתן מחליט לחזור לבסיס שלו בכוחות עצמו. הוא רואה שמתארגנת שיירת כלי רכב היורדת לכיוון העיר צור, ומנסה להצטרף לאוטובוס צבאי של יחידת הנדסה, אולם הקצין האחראי של היחידה מסרב לצרפו בטענה שהוא לא שייך אליהם.

איתן מרים ידיים. הוא מתרחק מן האוטובוס, ומנסה לחשוב על אופציה אחרת, כשלפתע מישהו טופח על שכמו. מאחוריו הוא מגלה את פרצופו של מיודענו יורם. מסתבר שהגיע למרפאה הצבאית בעלי כדי לנסות להשתחרר מן המילואים. עכשיו גם הוא מנסה ל''השתחל'' להסעה כלשהי. הוא לא נסחף לייאוש של איתן, ונכנס למשא ומתן עם קצין ההנדסה.

לעולם לא גילה איתן איזה ''סיפור'' מכר יורם לקצין, אבל כשהבחין ביורם הצוחק בהתרסה ומנפנף לו מחלון האוטובוס העמוס בחיילים, הבין ששוב הצליח הלה בשיטתו – ''לסדר'' את כל העולם.

בסופו של דבר הגיע הישועה מכיוון בלתי צפוי. רב צבאי, שהגיע למקום ברגע האחרון, אסף אותו לטנדר הצבאי שלו, והשיירה החלה לנוע לתוך הלילה.

הוראות הצבא לנסיעה בצירים בשעות הלילה היו חד משמעיות – הרכבים נעו רק בשיירות, והנסיעה התנהלה בזיגזג כדי להקשות על פגיעה ממארב.

איתן ישב מתוח ליד הנהג, ונשקו דרוך ומכוון אל שולי הדרך השרויים באפילה מעיקה, כשהוא אמור להגיב על כל תנועה חשודה.

לפני צור, התקרבו לגשר, והשיירה האטה את הילוכה תוך כדי החצייה.

קול נפץ פילח את דממת הלילה המאיימת, והתנועה של הרכבים נעצרה כליל.

בתוך הצעקות והקריאות הבין שהם הותקפו על ידי מארב של חולית מחבלים שהסתתרה כנראה בודאי מתחת לגשר. האוטובוס של אנשי ההנדסה, שהתקשה לחצות את הגשר במהירות ספג את הפגיעה.

הקצין הגבוה ביותר שהיה בשיירה תפס פיקוד, והורה לכל החיילים הסדירים לפתוח במרדף אחרי החוליה שבודאי מתחת לגשר, כשבמקביל מתבצע חילוץ וטיפול בפצועים שנפגעו באוטובוס השסוע במרכזו מפגיעת הטיל.

חלק מהשיירה קיבלו הוראה להמשיך לנוע ליעדם. רכבו של הרב הצבאי היה בתוכם. בינתיים הצטרף אליהם נוסע נוסף, חייל מילואים שניצל מן האוטובוס וביקש לצרפו לנסיעה.

בשולי הגשר לאור זרקורים מאולתרים הבחינו בחובשים המטפלים בפצועים. איתן הודה לבורא עולם שאינו ביניהם. עכשיו הבין שסירובו של קצין ההנדסה להסיעו היה לו לרווח והצלה. משום מה טרדה אותו המחשבה על גורלו של יורם שהצליח להדחק לאוטובוס הזה.

התשובה הגיעה מהר מן הצפוי. כמעט בסוף הטור של הפצועים השרועים על הרצפה, הבחין בפניו המדממות של יורם הפצוע, השכוב ללא הכרה, וחובש צבאי עמל במאמץ להציל את חייו.

כשהגיעו למפקדת צור בבניין הוורד בן 7 הקומות (שאחר כך קרס בפיצוץ בלון גז, ונספו בו כ- 70 חיילים), ניתנה להם הוראה להמשיך בציר הראשי לכוון ראש הנקרה, ולא לנוע בצירים צדדיים. כך נבצר מאיתן לשוב ליחידתו.

בנהריה נפרד איתן מן הרב הצבאי, ושם פעמיו לקצין העיר, כשהחייל הניצול מן האוטובוס מצטרף אליו. במשרד קצין העיר ניתן להם שובר לבית מלון בעיר, ושניהם מצאו את עצמם, בסוף המסע הזה שתחילתו בעלי, בחדר מלון פשוט אך נקי.

עמיתו של איתן לחדר התגלה כחייל חביב ביותר. הוא דאג לארוחת ערב לשניהם ולכל צרכיהם, וניכר בו שהוא ניחן בטוב לב בלתי רגיל.

הם שוחחו על הטיל שחטפו חיילי גדוד ההנדסה, והבחור דנן שפך את ליבו בפני איתן, כשהוא מגלה שהוא מתייסר בגין מה שקרה לו במהלך הנסיעה.

''כשישבתי באוטובוס בעלי, הבחנתי בחייל, שניסה להצטרף אלינו למרות שלא היה שייך ליחידה'', כך החייל מגולל את סיפורו. ''ראיתי איך שהוא 'עובד' על הקצין שלנו, ומצליח בסופו של דבר. כשהתחלנו לנסוע, נעמד לידי, והתחיל לספר כמה קשה לו לעמוד לאחר שנפגע ברגל במהלך המלחמה בלבנון. הבנתי שהוא רוצה שאני אפנה לו את מקומי באוטובוס הדחוס. החייל הזה לא נראה לי אמין, אבל התגנבה בי מחשבה שאולי בכל זאת הוא סובל. הוא ממש הפציר בי שאקום ואתחשב בו. היה לי מאוד קשה להיענות לו. הייתי בדרך לחופשה, והיו לי שני תיקים עלי, אבל בכל זאת קמתי בסופו של דבר. חבר שישב לידי לחש לי: ''פריאר! אתה לא רואה שהוא עובד עלייך?'' אבל בכל זאת ריחמתי עליו, וויתרתי על מקומי. אני כזה שאוהב תמיד לעזור לכולם. כך חינכו אותי, ולמרות שיש כאלה שצוחקים ממני, אני ממשיך.

"היה צפוף במרכז האוטובוס, ואני נדחקתי קדימה לכיוון הנהג. אחר כך היתה הפגיעה של הטיל בדיוק באזור שבו ישבתי''. הוא עצר לרגע, וברר את המשך המילים. ''עכשיו יש לי יסורי מצפון, שאולי הבחור נפצע במקומי''. הם ישבו ושתקו.

איתן לא היה צריך לבקש ממנו לתאר את החייל שהתיישב במקומו. הוא ידע בוודאות שזה היה יורם. המחשבה הראשונה שהבליחה במוחו, שהנה בפעם הראשונה בחייו של יורם קרה, שדווקא כשביקש לקחת מן העולם, מצא את עצמו נותן בעל כורחו לחייל טוב הלב הזה את חייו.

עבר חודש מאז התגייס איתן למלחמה בלבנון. הוא ועמיתיו ליחידה שבו בשלום לביתם.

כמעט כולם.

יורם לא חזר הביתה…

חייו אומנם ניצלו, אך הוא נפצע קשה, וסבל בעיקר מפגיעה בלתי הפיכה בעמוד השדרה. לאחר סדרת ניתוחים בבית חולים רמב''ם, הועבר לשיקום בבית לוינשטיין, כשהוא בבחינת שבר כלי, והוא נאלץ לבלות את שארית חייו תוך תלות גמורה בעולם שסביבו…

  

       

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)