רק יום אחד
רק כשדבר יקר נגמר או כבר לא בהישג ידינו אנחנו מסוגלים להעריך אותו. זה אחד הדברים הנפלאים שלמדתי, כי זה רק יום אחד. לא יותר.
כמה חסדים בורא עולם עושה איתנו? השאלה הזו לקחת אותי כמה שנים לאחור, ליום בו קיבלתי את התשובה מתוך תזכורת כואבת.
היה זה אחר-צהריים של יום חמישי טיפוסי. בדיוק סיימתי לנקות את העוף ולקלף את תפוחי האדמה לכבוד שבת, ואז הצצתי על השעון התלוי במטבח וראיתי שבעוד כמה דקות שתי הבנות שלי יחזרו מבית הספר. הכנתי מיד את השולחן לקראת ארוחת הצהריים שלהן. את ההתרגשות שלהן שמעתי מהשיחה שלהן כבר בחדר המדרגות. "אמא! אני בטוחה שלא שמעת על מה שקרה היום בבית הספר". הן כל כך התרגשו לספר לי שאפילו שכחו לסגור את דלת הכניסה.
"נו?"
עמדתי שם והתבוננתי בהן – הפנים שלהן סמוקות מרוב התרגשות, הקוקו שלהן התבדר ברוח, וחיכיתי לשמוע את החדשות הרגילות – על המסיבה האחרונה שהיתה בבית הספר, על הספרים שאבדו, ועל המורה שנתנה המון שיעורי-בית. אך במקום זאת, אמרה בתי: "היה לנו היום נס".
"נס?" שאלתי, והראש שלי היה עדיין עסוק בהכנת ארוחת הצהריים שלהן. 'אולי היא שכחה את ארוחת הבוקר שלה', חשבתי לעצמי, 'וחברתה הטובה הביאה באופן פלאי סנדוויץ' נוסף'.
"אמא, היתה פצצה בבית הספר".
הפסקתי למזוג את הפירה בצלחות.
"היא היתה אמורה להתפוצץ בהפסקה".
הנחתי את הסיר עם הפירה על השולחן.
"היא שקלה מעל 30 קילו".
התיישבתי.
הבנות התפרצו אחת לדברי השנייה, כאשר כל אחת מהן מנסה להיות הראשונה שתספר לי מה קרה בבוקר השליו הזה של יום חמישי. "אישה שגרה בקרבת מקום הבחינה בערבי שזרק מזוודה גדולה לפח האשפה".
"לא, הוא הניח אותה בעדינות בפח האשפה".
"היא חשבה שהערבי החביא שם את המזוודה ויותר מאוחר הוא יחזור לקחת אותה".
"היא שלחה את בעלה כדי לחקור קצת את העניין, וכשהוא ראה את כל החוטים שמחוברים לתיק…"
"…הוא ניתק את הטלפון הסלולארי שהיה מחובר לחוטים".
"הוא באמת לא היה צריך לעשות את זה. המשטרה אמרה לו שזה היה מאוד מסוכן".
"מאוד".
"זה היה בדיוק לפני ההפסקה. והוא רץ להתקשר למשטרה".
"המנהלת נעלה את הדלת הראשית, כך שלא יכולנו לצאת מהבניין".
"ברוך השם!"
"כמה דקות אחרי שהפעמון של ההפסקה צלצל, המשטרה הגיעה".
"אבל לפני שהם הגיעו, הטלפון שהיה מחובר לפצצה צלצל".
"אבל היא לא התפוצצה בגלל שבעלה של האישה…"
"זה לא היה בעלה, זה היה הבן שלה".
"הבן של האישה הזאת ניתק אותו".
"היו שם הרבה אמבולנסים ומכוניות כיבוי אש".
"ראינו את הכל מהחלון".
"וכשהכל הסתיים, אמרנו הלל".
"בלי ברכה".
הלב שלי הלם בחוזקה. היה לי לפתע חזיון של דברים איומים שיכלו לקרות, אבל, תודה לא-ל, לא קרו.
כשהילדות סיפרו לי את מה שעבר עליהן היום, הרגשתי שאני חווה לסירוגין רווחה מבורכת מצד אחד, ומצד שני זעם נורא על כך שמישהו, ולא משנה מי, יעלה בדעתו לפגוע בילדות היקרות שלי. העויינות הכתה קרוב מאוד לבית שלי.
"אה, אמא", קטעה בתי עם הלחיים הסמוקות את דברי אחותה, "הערבי הניח את הפצצה בדיוק במקום שאנחנו משחקות בחבל קפיצה".
ריבונו של עולם!
באותו ערב, כשהדלקתי נר לזכרו של אבי, הייתי אחוזת הלם ובמגביל חשתי הודאה עצומה על כך שאני מדליקה רק נר אחד. כשהסתכלתי על שלהבת הנר שדלקה ברטט, ראיתי בדמיוני ארגזים אפורים, קור, אדמה קשה וריקנות אינסופית. סילקתי מיד את התמונות האלה ממחשבתי וחזרתי לשגרת הערב. לא הרשיתי לעצמי לחשוב על שום דבר מעבר לביצים מטוגנות, לחם עם חמאה, פיג'מות נקיות ושיער קלוע בצמה, סיפור לפני השינה ותפילות הערב. אך כשהשכבתי את הילדים במיטה ונתתי להם נשיקת לילה טוב, הופתעתי לגלות שלחיי רטובות.
החיים כאן מסייעים לנו להרגיש את ידו המשגיחה והמגינה של השם עלינו תמיד. בכל יום, בכל רגע, ניסים מתרחשים. כל כך הרבה פעמים טרגדיות נמנעות והחיים ממשיכים. לא תמיד אנו מודעים לניסים האלה, אנו תמיד שומעים על אלו שנהרגו, על הפצצות שהתפוצצו. לעיתים קרובות מאוד אסון נמנע ממש ברגע האחרון, כחוט השערה. לא תמיד אנחנו מודעים לכל הפעמים בהן פצצות כמעט התפוצצו, אבל, ברוך ה', לא.
הנס הזה הזכיר לי משהו שלא מזמן למדתי. לפני שיעקב אבינו ע"ה ניסה לפייס את אחיו, עשו, הוא פנה אל השם ואמר: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" (בראשית לב, יא).
ה"שפת אמת" מציין שבכל פעם שהשם מעניק מחסדיו לעמו, אז הם זוכים להתעלות במעלת הענווה. וכשהעם רואה כמה חסדים השם עושה אתם, אז הם מודעים לכך שהם בעצם באמת לא ראויים למתנה הזאת. הם מבינים שההצלחות שלהם הן מהשם, דבר שמרחיק אותם ממידת הגאווה.
וכך, שבעת רצון ממחשבות נשגבות על מידת הענווה, המשכתי את שגרת הערב.
כעבור מספר ימים, שתיתי את כוס הקפה שלי ואכלתי את טוסט הגבינה שלי, נהנית מרגעים יקרים של שלווה לפני שאגש לעיסוקי היום. ניסיתי, כרגיל, בכל הכוח להישאר רגועה. היה עלי לסיים מאמר, אז תכננתי להעביר את שעות הבוקר מול מסך המחשב. "כוחי ועוצם ידי". הספקתי לשכוח את השיעור שקיבלתי לא מזמן, ממש מספר ימים בודדים קודם לכן.
ברגע שהטלפון צלצל ושמעתי את קולה של אחותי מעברו השני של הקו, ידעתי. אפילו כששאלתי, "הכל בסדר?" לא היה לי ספק שמשהו לא בסדר. כשבעלי שמע אותי אומרת "ברוך דיין האמת", גם הוא הבין. אמי נפטרה בשנתה לפני שעות ספורות.
תוך שעה סיימתי את כל הסידורים לקראת הטיסה שלי לסנט.לואיס, ולאחר שעות ספורות כבר עליתי על המטוס שיקח אותי להלווייתה של אמי. דברים ששעות בודדות קודם לכן נראו כחשובים וגורליים, הפכו ברגע אחד לחסרי חשיבות ונטולי כל משמעות.
עמדתי והבטתי בראש מושפל על ארון הקבורה שירד באיטיות לתוך האדמה. המעמד הזה באיזה שהוא מקום משפיל, מכניע את האדם. כשנפגשים עם המוות פנים אל פנים, קשה מאוד להתנשא ולהתגאות. שום דבר לא יכול לגרום לאדם להכיר במגבלותיו או לגרום לו להכיר בעובדה שהוא בן תמותה, כמו המציאות הקשה שטופחת על פניו ברגע כזה, במעמד כזה.
בזמן שהאנשים הנפלאים ומלאי החסד עמלו קשה כדי לכסות את הקבר בעפר הקר והקפוא, חשבתי לעצמי שהם מכסים את אמי בשמיכה חמה של אהבה וחסד. למרות ההרגשות הקרות שליוו את רגעי האבל שלי, חשתי את החמימות שהיתה בחסד שהם עשו. כשהגעתי להבנה ברורה מאוד שהחיים מסתיימים בסופו של דבר, רק חסד של אמת כזה הצליח לנחם ולמלא את הריק שנוצר בליבי.
בהמשך, התוודעתי אף לאדיבות של בני הקהילה. כשהתיישבתי על השרפרף שלי, מתקשה להשלים מצד אחד, אך מצד שני כל כך מחוברת לאבל שלי, גיליתי קהילה שמחוברת לתורה, יהודים שמנסים בכל דרך אפשרית לעזור ליהודי אחר.
רק לפני כמה ימים קיבלתי שיעור עצום על בטחון וענווה, אותו הרשתי לעצמי לשכוח. אבל עכשיו קיבלתי תזכורות קשות לגביו כשאני מבולבלת, לא מסוגלת לעשות דבר עבורי, ותלויה באנשים אחרים שיעשו בשבילי הכל. ארגזים מלאים באוכל נשלחו אלינו מאנשים שאנחנו בכלל לא מכירים, יהודים שמעולם לא פגשנו באו לנחם אבלים. השם ציוה את העם שלו ללכת בדרכיו. אי אפשר להרגיש גאווה או התנשאות מול חסד כזה, לחשוב ולו לרגע אחד שאני בכלל שולטת על משהו.
בין כל ביקורי המנחמים, הצלחתי להתעמק בספר "גשר החיים", ספר קלאסי שמסביר את השקפת היהדות על המוות. בספר מוסבר שהמוות הוא מה שנותן ערך לחיים. רק כאשר דבר נגמר אנחנו מסוגלים להעריך אותו, כי רק אז אנו מבינים שהוא באמת הסתיים. כשאנחנו חושבים כל הזמן שאנו נצחיים, שחיינו אינסופיים, אנחנו בעצם שוכחים להעריך ולהשתמש בזמן היקר שניתן לנו.
כשאנחנו מתמודדים עם המוות, ומבינים שהחיים שלנו הם חסד שנתן לנו השם, כאשר אנחנו משיגים דרגות רוחניות נוספות במידת הענווה ומבינים שאנחנו לא חיים לנצח, אז, ורק אז, אנו יכולים להתחיל לספור את השעות היקרות שניתנו לנו ובאמת להעריך אותן.
ה'שבעה' היא אחד הדברים שגורמים לאדם להעריך באמת את ימיו ולהסתכל עליהם בפרספקטיבה נכונה – כשחושבים על המוות, מגיעים, אחרי מחשבות ותובנות, לחיים.
(מתוך ספרה של המחברת – "לחצות את גשר הזהב")
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור