רק מנסה לעזור

הרבה פעמים ה'אני רק מנסה
לעזור' היה דרך ללא מוצא. שנים
על גבי שנים התאכזבתי וכאבתי,
עד שהאסימון נפל והתחלתי להבין
מה באמת קורה.
 
 
כשהייתי קטנה, סבא שלי עשה עלי רושם גדול. סבא, היה אדם מאוד טוב. הוא כמעט תמיד היה שמח. הוא גם היה אדם ישר והגון, אדיב, ועשה כל שביכולתו לעזור לאנשים בכל הזדמנות שהייתה לו.
 
לפעמים, סבא עזר לאנשים להרכיב מדף, או לתקן מכשיר שהתקלקל. לפעמים, סבא היה עוזר לאנשים תוך כדי ביקור קטן אצלם, לראות מה שלומם ואם הכל בסדר, או כדי להביא משהו. לפעמים, סבא עזר לאנשים להתניע רכב שנתקע, גם אם היה צריך להתכופף מתחת לרכב ולראות מה הבעיה ולתקן אותה.
 
גדלתי מתוך התבוננות על סבא כשהוא עוזר כל הזמן לאנשים, ואני חושבת שזה מה שזרע את הזרעים לרצון העז שלי לעזור לאנשים בעצמי. כאחות בכורה בין חמישה אחים ואחיות, היו לי המון הזדמנויות לנסות לעזור. בישלתי, עשיתי בייביסיטר, סירקתי שיער סבוך בעדינות, החלפתי חיתולים, עזרתי לילדים קטנים להחליק במגלשה בגן המשחקים, עשיתי כל מיני שליחויות מהמכולת השכונתית לביתם של אנשים. ובאמת, הרגשתי נהדר עם התחושה הנפלאה של לעזור לאנשים.
 
זמן רב ניסיתי להיות כזאת גם בבית הספר, אבל זה כבר היה הרבה יותר מסובך. חברות מהכיתה הן לא בני משפחה. הן לא אהבו להיות מנוהלות כל הזמן, גם אם ניסיתי לעשות משהו 'נחמד' למענן. אז הגן  של 'מנסה לעזור' נדחק הצידה במשך שנים, ולא יצא משם עד אחרי הלימודים באוניברסיטה.
 
ואז הוא חזר ובגדול. ניסיתי לעזור בכל מקום: ניסיתי 'ללמד' את חבריי החילוניים המקולג' איך שומרים שבת, כשהזמנתי אותם לאחת מסעודות השבת. ניסיתי לעזור לאימהות אחרי הלידה, שסבלו מדיכאון שלאחר הלידה, עם ארוחות חמות למשפחה שהכנתי. ניסיתי לעזור ולעודד חברות שנפרדו מבן הזוג, אותו אחד שהן חשבו 'שזה הוא' ואיתו הן מתחתנות… כמו שאתם רואים, היה הרבה מה לעשות.
 
יהיה זה שקר אם אומר שה'מנסה לעזור' הזה הגיע בלי שום נגיעות אישיות. ממש לא. אם ניסיתי לעזור למישהו, היו לי ציפיות מקדימות שגם הוא יעזור לי כשאצטרך. זה מה שהוביל לשבירת המשוואה, כי הרבה פעמים ה'מנסה לעזור' היה דרך ללא מוצא. שנים על גבי שנים התאכזבתי, ושנים על גבי שנים בחנתי את עצמי ולו רק כדי להבין עד כמה מכביד היה כל ה'מנסה לעזור' שלי באמת.
 
כן, הרגשתי טוב כשניסיתי לעשות דברים טובים, אבל הרגשתי מאוד מלאה 'מהטוב' שלי, מאוד 'מנופחת' מההרגשה של 'כמה אני נפלאה', גם אם לא קיבלתי שום 'תשלום' בחזרה.
 
פגם נוסף ב'מנסה לעזור' שלי היה, שזה לא תמיד נגע בקרובים שלי. שוב, לקח לי הרבה זמן להבין מה קורה. אבל האסימון בסופו של דבר נפל כשהכנתי שלוש ארוחות גורמה בשבוע אחד לנשים אחרי לידה, בזמן שלי בבית לא היה מה לאכול!
 
ואז, היכולת שלי ל'מנסה לעזור' נעלמה לזמן-מה. לא היה לי מספיק כסף למצרכים הבסיסיים שאני הייתי צריכה למשפחה שלי, לכן רעיונות כמו הכנת ארוחות לאחרים, או קניית מתנות או פינוקים כאלה ואחרים, פשוט עפו מהחלון. אפילו כסף לצדקה היה קשה לנו לתת באותה תקופה, וזה היה אחד הדברים הכי קשים מכיוון שכסף למטרות צדקות היה הדבר שהכי המחיש את 'מנסה לעזור'.
 
אבל השם לימד אותי מה נחשב 'לעזור' באמת, והוא הראה לי שכל הניסיונות של 'מנסה לעזור' היו נגועים וקשורים להרגשת התנשאות, גאווה ויהירות, עם רצון ש'הכל יסתדר על מקומו'. כמובן שגישה כזו יכולה לפגוע ולגרום נזקים יותר מאשר להועיל, לי לפחות.
 
בעדינות, דחף ה'מנסה לעזור' הוחלף מדברים מעשיים, כמו ארוחות וכסף, לרעיונות של 'תמיכה'. ניסיתי להיות כתף טובה לחברות שבכו בגלל זמנים קשים בחייהן. ניסיתי לנצל את כל הקשיים והניסיונות שחוויתי – והשיעורים הנפלאים שלמדתי מהם – כדי לעזור לאנשים לנווט את עצמם בכאב הפרטי שלהם. ניסיתי להציג את הרעיונות שמציגה חסידות ברסלב, רעיונות על האמונה, בכל שיחה, כי ידעתי כמה הם עזרו לי באמת, ובאמת באמת רציתי שזה יעזור גם לאנשים אחרים.
 
אבל ברוב הפעמים לא הצלחתי. לפעמים, אנשים לא רצו בכלל לשמוע. לפעמים, גם אם שמעו הם לא רצו לנסות. לפעמים, גם אם הם ניסו, אז זו לא הייתה התנסות ממושכת והם נשארו תקועים בבעיות הגדולות שלהם, התייאשו אפילו מלחפש פיתרון.
 
ואז גיליתי שזה היה מאוד קשה לדעת מה עוד אני יכולה לעשות כדי 'לעזור'. האם עלי לחזור על דברים שוב ושוב, כמו תוכי, כמו על הצורך החשוב לדבר עם השם כל יום? האם עלי להמשיך לנסות להצביע על הממד הרוחני של הבעיה עליה שוחחנו אפילו כשאנשים לא היו מעוניינים לשמוע? האם אמשיך לדבר על אמונה, תשובה או התבודדות, בזמן שתגובת השומעים הייתה שלילית וקשה?
 
ואם לא, אז במה אני עוד יכולה לעזור?
 
אני עדיין שואלת את עצמי את השאלה הזו.
 
בינתיים, השם התחיל להראות לי שלפעמים, בעזרת הדברים הכי פשוטים אפשר להשיג את הטוב ביותר. ובזמן שאני מחפשת את המילים הנכונות, הרעיונות הנכונים, הרגעים הנכונים, אני משתדלת להשאיר את הקו פתוח עם חסדים קטנים: עוגיות שאפיתי, בייביסיטר ללא תשלום או אורחים לשבת.
 
הבנתי שאני לא יכולה לעזור לאנשים להשתנות – רק הם בעצמם יכולים לעשות את זה, עם הרבה עזרה מהשם. אבל גם אני לא יכולה לשנות את לב העניין, את לב הבעיה, את השורש של הסבל. מה שאני עדיין יכולה לנסות הוא ליישם מעט שתיקה, את התרופה המשככת והמרגיעה לרוב הכאבים.
 
ואני עדיין יכולה להתפלל עליהם שהשם באמת יפקח את עיניהם למה שהם צריכים לתקן, שיפתח את ליבם לכל האהבה שסביבם, ויפתח את נשמתם לאור השופע ברכות של השם.
 
וזה, מן הסתם, הדבר שהכי עוזר יותר מכל דבר אחר.