פרשת השבוע וישלח – רק שלא אשאר כאן לבד

פרשת השבוע וישלח - להיות לבד אף פעם לא נעים אבל בשדה קרב, הבדידות עלולה להוציא גם את גדול הגיבורים מדעתו ואפילו מגבורתו.

3 דק' קריאה

הרב ניסן דוד קיוואק

פורסם בתאריך 05.04.21

לבד, מילה אחת שאוצרת בקרבה את הפחד במשמעותו המלאה. המון חששות צומחות רק מתוך אותו גרעין קטן של אימה סמויה – שמא איוותר לבדי. להיות לבד אף פעם לא נעים, אבל בשדה קרב הבדידות עלולה להוציא גם את גדול הגיבורים מדעתו, אפילו מגבורתו.
 
שדה קרב הוא מקום מסוכן, מתמודדים כאן יחד החיים והמוות, ההצלחה והכישלון. הסכנה והפחד מרחפים באורח קבע מעל הראש, חובטים בכנפיהם ומעבירים בגיוו צמרמורת של בלהות. מסביב שורץ האויב, אורב בין הצללים, האימה חונקת בגרון, ובתווך עומד לוחם בודד. הנשק יורק אש, והעיניים מתרוצצות בחרדה לשמאל ולימין. לעולם לא היה הלוחם הבודד מעיז לעמוד כך בגפו מול האש והמוות, אף בר דעת לא היה מכניס את עצמו אל לוע הארי. ואם הוא עומד שם ולוחם, חזקה עליו שמישהו מצוי איתו יחד מאחורי הקלעים. הגיבורים הגדולים ביותר, המחרפים נפש ומסתננים לעומק, עושים זאת מתוך ידיעה שמישהו מבחוץ מלווה אותם, שומר על הצעדים. ברגע של פיקוח נפש ישלפו אותם החוצה בכל מצב ומחיר.
 
גלות – לבד
 
האופל העמוק של גלותנו הארוכה, מתואר בפסוק אחד של פרשת השבוע: "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר". מעבר יבוק, פכים קטנים שנשכחו מאחור, מסירות נפש של האב הגדול, והאופל שאפף לפתע את הכל. ויוותר יעקב לבדו. לבד מול האויב, קרב פנים מול פנים. בשעות הללו שנמשכו עד אור הבוקר, מרוכזת מלחמת הנצח של צד האופל מול האור. באותו לילה על מעבר יבוק, ביקש שרו של עשיו את נפש יעקב. לילה שלם של מאבק איתנים, בעלות השחר הוכרעה המערכה, מלאך נאלץ להרכין ראש לעומת בשר ודם, ובכל זאת, ברגע האחרון הוא מצליח ופוגע, גיד הירך שנשה ממקומו מלווה את כלל ישראל עד עצם היום הזה, לאורך הגלות מבקש שוב ושוב שרו של עשיו להכות בצאצאיו של יעקב.
 
גלות היא בדידות, כשיעקב לבדו, מסוגל שרו של עשיו להיאבק עימו. הגלות תופסת את הנפש ברגע שנדמה כאילו אנחנו לבד, חשופים בשטח. לא פעם תופס הדמיון הזה את המציאות באופן מוחלט, נדמה אז כאילו הבדידות ליוותה אותנו מאז ומעולם. התחושה הזו היא עצמה הגלות.
 
הזכות לשלוח מלאכים  
 
יעקב אבינו חוזר מבית לבן, ארבע אימהות ואחד עשר בנים, צאן ובקר ועשירות עצומה. עשיו אורב על אם הדרך. זועם ומבקש נקמה. ארבע מאות גיבורים מלווים אותו, ובצד של יעקב ניצבים רק נשים, קטנים, ובקר. "וישלח יעקב מלאכים", רש"י מפרש שהיו אלו מלאכים של ממש. ממתי נשמע דבר שכזה, אדם קרוץ חומר, ישגר מלאכים בשליחות אישית, איך יתכן?…
 
שלוחו של אדם כמותו, וההגדרה הזו משפיעה המון מבחינה הלכתית. השליח משמש כידו הארוכה של המשלח. מלאכים דרי מעלה הם משמשיו של השם יתברך, ואין לאף אדם רשות לעשות בהם שום שימוש לעצמו. כשיעקב אבינו שלח לפניו את אלפי המלאכים הקדושים הוא לא עשה זאת כאדם, הוא היה למעשה, ידו הארוכה של אדון כל הארץ. יעקב אבינו הכיר לגמרי במציאות שאת דרכו כאן בעולם הוא עושה כנציגו של השם, לכל מקום שאליו הלך ליוותה אותו שליחות אלוקית, ובשעה שנזקק לשליחות המלאכים, הייתה זו הוראה אלוקית.
 
כוח מסתורי מאחורי הקלעים
 
הדבר החמור ביותר שעלול לקרות בשדה קרב הוא, אובדן קשר. את כל כוחו ועוצמתו שואב הלוחם מהכוח שמלווה אותו מאחורי הקלעים. אם מעצמה אדירה עומדת מאחוריו, גם בתוך הצללים והאופל הוא לעולם לא יהיה בודד. אימת הלוחמים כולם היא – אובדן קשר, אם יתנתק חלילה הקשר עם המשלחים, המצב עלול להיות אבוד.
 
לכל אחד מאיתנו ממתינים על דרכו אי אלו עשיו ואלופיו. האויבים צצים בכל רגע נתון, ממלאים את השטח במוקשים. תאוות ויצרים, עצבות ודאגות, ועוד המון מכשולים. אילו היינו אמורים לחצות את השטח הזה לבד, הייתה המשימה הזו מועדת לאסון באופן מוחלט. אין לאף אחד מאיתנו שום סיכוי להתמודד עם הרע בעצמו. אבל, אל המקום הזה נשלחנו בשליחות שמיימית, מאחורי כל פסיעה שלנו עומדת מעצמה אלוקית.
 
לבעל דבר, זה שעומד מולנו אלף פעמים ביום עם נשק שלוף, אין למעשה שום עסק איתנו. המלחמה שלו מתנהלת מול בורא עולם, אנחנו עומדים כאן על תקן נציגים. שום כוח בעולם איננו מסוגל לנהל מאבק מול שלוחיו של הכל יכול, הדבר היחיד שעשוי להטיל עליהם מורא היא – הבדידות. הגלות היא לילה אפל, מטיל צללים ומעורר דמיון. גלות היא להיות לבד, ויהודי אף פעם איננו לבדו. ובכל זאת, בעולמנו המתעתע, עלול יהודי לחשוב כאילו הוא בעצם לבדו.
 
בפרשה הקודמת, שמע יעקב אבינו את ההבטחה הנצחית "והנה אנוכי עמך ושמרתיך". המילים הללו מלוות כל יהודי לאורך חשכת הגלות, השמירה האלוקית שהובטחה לאבינו על מקום בית המקדש, מלווה אותנו עד תחתית הדורות. אל ההתמודדויות והמאבקים אליהם אנו נקלעים באונס או ברצון, הובלנו מלמעלה, ההשגחה העליונה מחפה כל תנועה שלנו בשטח האויב, איננו מייצגים את עצמנו, במקומות הללו אנחנו שליחי הבורא.
 
מאותה סיבה שהתירה לאבינו יעקב את השימוש במשמשי הא-ל, יכול היהודי הקטן לעמוד מול גדול האויבים בלי שמץ חשש או פחד. הידיעה שאני אינני אלא שליח, הבהירות המוחלטת של עושה רצון השם, היא זו שמשנה לגמרי את כללי הלחימה. ברגע שהעומד כאן הוא נציג השם, התמונה מקבלת אופי לגמרי שונה.
 
אין כוחנו אלא בפה, העוצמה היחידה שלנו מרוכזת במילים של תפילה. אחרי שהגענו אל ההבנה הבהירה ששלוחי השם אנחנו, התפילה שלנו גם היא מקבלת מעמד אחר לגמרי. הלוחם הבודד בעומק שטח האויב, כשהוא פונה אל משלחו ואומר בפשיטות: אני זקוק בדחיפות למענה, תגבורת, או כל סיוע אחר. אין ספק שהבקשה תיענה, אין הוא מבקש עבור עצמו, ממש כפי שאל הזירה הזו הוא הגיע שלא מיוזמתו. שליח שעושה שליחותו, יכול להיות רגוע, המשלח נמצא איתו בכל מקום וזמן. במקרה שלנו מדובר בבורא עולם.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה