רשב”י, המערה, תורת הסוד ואנחנו

הכניסה למערה איננה התנזרות
מהטבע ומחיי החול התלויים בו.
להיפך, היא הכניסה לפנימיות האלוקית
הנמצאת בטבע, המאפשרת לגלות
את הקודש שבכל רובדי העולם הזה.

ידועים דברי הגמרא המובאים במסכת שבת (לג) המתארים את הולדת-התגלות ספר הזוהר – תורת הסוד, בהיות רבי שמעון בר יוחאי ובנו – רבי אלעזר בן רבי שמעון במערה.

באופן פשוט, נראה שהיותו של רשב"י במערה נבע לא רק מבריחתו והסתתרותו מפני הרומאים שהטילו עליו גזר דין מוות, אלא גם, ואולי אף בעיקר, מפני הצורך הרוחני לברוח מעולם הטבע – מהחברה ומהחומר, להתנתק כמעט לגמרי מחיי החול על מנת להתרומם ולהתעלות מבחינה רוחנית, התעלות, שרק היא לכאורה תאפשר את גילוי סודות התורה במערה. לפי דעה זו, המערה היא מקום הבריחה של רשב"י מפני העולם הזה וכל הנמצא בו.

אך כשאנו מעמיקים את מבטינו, אנו מגלים שההיפך הגמור הוא הנכון. המערה אינה בריחה מהעולם הזה, אלא אדרבה, כניסה לעומק העולם הזה, שהרי המערה הנה חלל בבטן האדמה, אדמה שהיא הסמל לעומק עולם הטבע בצדו השפל והנמוך – הדומם.

הכניסה למערה איננה התנזרות מהטבע ומכל חיי החול התלויים בו, אלא להיפך, כניסה לעומק הטבע, לפנימיות האלוקית הנמצאת בטבע, שהיא ורק היא מאפשרת לגלות את הקודש המופיע בכל רובדי העולם הזה, ובעיקר הנמוכים שבו. זוהי כל מהותה של תורת הנסתר – תורת הסוד, לגלות את הנסתר, את הסוד הפנימי האלוקי של העולמות הרוחניים הנמצאים בכל הופעות החיים שבעולם הזה, וכדברי הרב קוק (אורות ע’) "…תכונת סוד ה’ ליראיו היא היא המלמדת את הכבוד אשר ירחש האדם אל הטבע, על ידי כבודה האמיתי הרי הוא מעלה אותה משגבה ומרוממה". ובמקום אחר (שם עמ’ עז) "ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התכנים המעשיים ומגברת את ההתעניינות בעולם ובחיים וכל אשר בם"…

ניתן אף לומר ששתי תובנות אלו ביחס להימצאותו של רשב"י במערה, באו לידי ביטוי בתגובותיו השונות (למדרגתו כמובן) בשתי יציאותיו מהמערה:

בפעם הראשונה כשיצא מהמערה לאחר 12 שנה, בראותו אנשים חורשים וזורעים את האדמה, הייתה תגובתו: "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, כל מקום שנותנים עיניהם מיד נשרף" – זלזול עד כדי הריסת והחרבת חיי הטבע. אך לאחר ששמעו את בת הקול שיצאה מהשמים ואמרה "להחריב עולמי יצאתם, חזרו למערתכם", הבין רשב"י שעליו להעמיק את הבנתו ביחס למערה, שאיננה בריחה מהטבע אלא כניסה אל עומק הטבע וחשיפת האלוקי שבקרבו ואמר על עצמו: "משפט רשעים בגיהינום – שנים עשר חודש" – צריכים אנו להתמרק מהבנותינו המוטעות.

ולכן, ביציאתו בפעם השנייה מהמערה, כשראה זקן רץ בערב שבת ושני הדסים בידו – אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, אמר: "כמה חביבים מצוות על ישראל" בגלותם את יסוד הקודש הנמצא בבריאה הטבעית, ואז מופיעה המסקנה הנכונה "יתבייה דעתייהו" – הגיעו ליישוב הדעת ולשלמות אמיתית.

אמנם בגלות אין ברירה אלא לברוח אל ה’מערה’, שהרי "אין לקב"ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה בלבד", אך, ברוך השם, אנו זוכים להיות שותפים עם הבורא במהלך גאולתנו האחרונה והשלמה, מה שמחייב אותנו לגלות את העומק הפנימי הנמצא ב’מערה’ וכל התלוי בה בכל רובדי החיים של הכלל ושל הפרט, וכדברי הרב קוק (שם עמ’ עז) "רק בזמן החורבן … שהחייל הישראלי נעתק מאדמתו והוצרך להכיר את תעודתו רק במעמדו הרוחני המופשט, הושרשה ביחידים הדרכה לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם. וגם על זה יצאה מחאה שמימית, אבל כאשר הגיע התור של בניין האומה בארצה והצורך המעשי של הסידורים המדיניים והחברתיים, נעשה חלק מתכנית פעלי הכלל הרי הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתבססו יותר, יפעל הרוח המלא קדושה וחיים אמת על העולם ועל החיים ואור ישראל יאיר פני תבל בכליל יפעתו".

(באדיבות אתר מכון מאיר)