שבילי אמונה

 

 

הרבה שבילים יוצאים אל דרך המלך של האמונה הטהורה. מהם רחבים קצרים וישירים, ומהם צרים ארוכים ועקיפים. מהם העוברים במישור ובמרחב, ומהם היורדים בקעות עמוקות ועולים הרים תלולים. וכל אחד מן השבילים ברכה בו ובשורה עמו.

 

שביל לכל איש ואיש – לפי כוחו ניסיונו וטעמו. על אחדים מהם ירומז בזה, בבחינת סימן לראשית צעדים.

 

 

העולם שאנו חיים בתוכו, נתון תמיד בתהליך של שינויים ותמורות בלי הרף. בכל רואות עינינו: לידה ומיתה, צמיחה וקמילה, התפוררות וגיבוש. לא מציאות עומדת וקפואה, אלא מציאות זורמת מתהווה. הכרתנו אומרת לנו כי חוק אדיר שורר בעולמנו: "הדבר אינו עושה את עצמו". ותבונתו גוזרת כי לכל תופעה בעולם קודמת סיבה המחוללת את התופעה ההיא. מתוך כך אנו מגיעים באורח טבעי-הגיוני לידי מסקנה מוצקה כי קדמה סיבה ראשונה גם לעצם העולם שהוא נושא כל התופעות הפרטיות. ואין הדעת סובלת כלל שנושא התופעות יהיה מופקע מאותו חוק-הסיבתיות השורר לגבי כל התופעות כולם.

 

וכאשר אנו מגיעים, מתוך הסתכלות בשרשרת הסיבות והמסובבים שבכל התופעות הרבות והשונות, לידי המסקנה על דבר הכרח מציאותה של הסיבה הראשונה שחוללה עולם ומלואו, אנו מוכרחים עוד לקבוע כי המציאות של הסיבה הראשונה היא מציאות הנבדלת במהותה לחלוטין מן המציאות של העולם ותופעותיו. שכן אם הראשונה אינה נבדלת במהותה לחלוטין מן השנייה, כיצד היא יכולה להיות סיבה ראשונה למציאות השנייה?

 

ועוד, אם הראשונה דומה במהותה לשנייה, הרי זה אומר כי הראשונה עצמה היא חלק מן השנייה, ואם כן עדיין אין לנו בכלל מושג של סיבה ראשונה. והרי אמרנו בצדק כי מוכרחה להימצא סיבה ראשונה למציאות הכללית של העולם ותופעותיו, כשם שאנו רואים סיבות לכל התופעות הפרטיות. מעתה אנו מודים ואומרים, כי המציאות של הסיבה הראשונה היא על-טבעית, פשוטה בתכלית, מוחלטת, נצחית. ואילו המציאות של העולם ותופעותיו היא המציאות המסוגרת בטבעה, המורכבת, היחסית, המתהווה.

 

ולכן ביחס לעולם ותופעותיו אנו מציגים תמיד בצדק את השאלה: הואיל והדברים אינם יכולים לעשות את עצמם, אם כן מהי, אפוא, הסיבה שחוללה את כל הדברים? אולם אין אותה שאלה יכולה להישאר ביחס לסיבה הראשונה של העולם ומלואו. כי דרישת הסיבתיות יכולה להתייחס רק לגבי המציאות המוגבלת במקום ומתהווה בזמן, אבל לא לגבי המציאות הנצחית האינסופית, מפני שהיא הכל, ואין מציאות אמיתית-מוחלטת חוץ ממנה. אין עוד מלבדה ממש.

 

 

שא עיניך, אדם, וראה – הדור נאה זיו העולם שאתה חי בו! התבונן היטב: השמים וכל צבאם, הארץ וכל צאצאיה – מסכת פלאים גדולה. כה בהירים וזכים השמים, עשיר זהבו של גלגל-חמה, אציל הילוכו של סהר-הכסף, מרהיב תשבץ הכוכבים, הומים המעיינות, עליזים הנחלים, נאה מעוף הציפור ברום, גאים האילנות… הכל כה מושך, כה חי!

 

כל אלה, אדם, ישיחו לך באלפי צבעים, מראות, קולות. בצלילים אין מספר. הם יגידו לה נכוחה – כי הם לא ריקים! ואם תעמיד מבטך, אדם, תראה יותר: הכל מקורא לתכליתו!

 

יש קשר וגשר בין חזיון למשנהו ובין תופעה לרעותה. כל אחד סובב-הולך במסילתו, לקראת מטרה, לשם תעודה. כל פרט נתון במסגרתו, מסודר במערכת שלו, תואם לתפקידו, עושה את שליחותו. והכל נע יחדיו, תוך מעלות ומורדות, אל ההשלמה ההדדית, אל ההתגלות, אל ההתפתחות המתעלה…

 

כל אלה יעידו על כוונה שביצירה, על מחשבה תחילה שהונחה ביסודה. הלא כל זה לא ייתן לך לשגות כי בני-תשפוכת הם, כי ילדי מקרה הם. הלא הכל פה עומד ומכריז בשפה ברורה – כי מעשה אלוקים הוא!!!

 

וגופך אתה, אדם, התכיר אותו מקרוב-קרוב? התדע משהו על מסתרי הרכבו ופעולותיו, אורחות מבואיו ומוצאיו? הרי הוא ממלכה נפלאה שאין כמותה בממלכות לסדר מופתי ומשטר צודק. כל איבר מאיבריך יש לו תפקיד מוגדר ומסוים במשטר זה. וכל זמן שאיבריך בריאים הרי פעולתם סדירה ואין בהם אדיש וכושל, אלא כולם מסייעים זה לזה ומשלימים זה את זה.

 

לדוגמא, העין. איזו מכונה מורכבת נפלאה היא. כמה חכמה עמוקה יש בה. כמה מותאמת היא בתכלית הדיוק והדקדוק לשם מטרתה. הלא דור אחר דור יוסיפו חכמים לדעת ונבונים להבין את אוצרות החכמה הצפונים בה, ועד סודה לא יגיעו. והעין הזאת – מה היא לך? כאשר תפקח אותה, מרחקים קרבים אליך, מרחבים נתונים לסקירתך, שינוי עיתים וחילוף זמנים, לילה ויום, שלל גוונים, חן תנועות, עולמם ומלואו לפניך! וכאשר תעצום אותן, או, חלילה, כאשר תאבדנה, גוש אפילה נוראה לופף אותך, וכל הושטת יד אינה בטוחה, וכל צעד – פחדים… עולם כבוי, חשיכה… אכן, העין – שער באדם לעולם, ושער בעולם לאדם!

 

 

הר געש שהתכסה לועו לשעה, הרי שהוא למראית עין הר בין הרים רגילים. ואם ירד עליו שלג כבד ויכסה אותו, הרי שהוא דומה לגמרי לגוש קרח נוקשה. ושום תייר המזדמן אליו מארץ רחוקה לא יעלה על דעתו מה טיבו האמיתי של הר זה. אך מי שגר בקרבת ההר, ורואה לעיתים את התפרצויות הלבה המחרידות, הוא יודע על המעמקים הרותחים שבתוך הר שקט-למראה זה.

 

אדם שהוא טרוד ומוטרד תמיד עם הבריות באלף ענייניו הרגילים, הגדולים והקטנים, בחומר וברוח, ואינו מוצא פנאי מזמן לזמן להישאר פנים אל פנים עם עצמו בלבד, זה אינו מעלה אולי כלל על דעתו כי יתכן מאוד שכל אותם עניינים רגילים שלו מתרחשים כמעט רק ב"בתי בראי" שלו, תוך ג’ אצבעות לקרום העליון של תודעתו, של מוחו וליבו. וגם כשהם נוגעים בקצה חודם יותר פנימה, נגיעתם קלילה ואינה עושה רושם ניכר בשעתה, ואינה משאירה אחריה רושם ממשי. וכך יכולים לעבור על אדם זה הרבה ימים ושנים מבלי שיופתע במשהו, ומבלי שיגנוב אליו שמץ של דבר סתרי רוחו, על אוצרותיו הפנימיים, והוא הולך בישימון השגרה ובמשטח השעמום, ועולמו בטל בעיניו.

 

אך ברגע שיתרגש עליו רגע לא שגרתי, של שמחה או היפוכה, והוא תולש את האדם בסערת פתע אדירה, משיווי משקלו השגרתי. והאדם רואה את עצמו לתימהונו בלב ים גועש שהאופק לא נראה, ונחשולים חזקים מוסיפים לבקוע מלמטה למעלה ברעש גדול, והוא נסחף בכוח איתנים למצולות רותחות ומהן שוב למעלה וחוזר חלילה. והכל מבהיק בשלל צבעים, הוא לא ידע לקרוא להם שמות. ולפעמים גם ברקים יבזיקו מאי-שם…

 

רק אז נוכח האדם לדעת כי לא הכיר את עצמו כלל, כי לא ידע את ליבו ואת סוד ליבו: ש"כל חכמתו של אדם אינה אלא בלב והלב אינו מתמלא לעולם". ורק אותו רגע-משבר הוא אשר גילה לו את חייו הפנימיים העשירים, כי אותו רגע גדול זימן אותו עם עצמו ביחידות. והוסחה אז דעתו לשעה מכל העניינים שמחוצה לו, והקשיב אל עומק עצמו, ומתוך כך ראה והרגיש בוודאות נפלאה איזה מעמקים רוחניים עצומים טמונים בו, ועד כמה חייו הרגילים במחשבה ורגש ודיבור ומעשה הם דלים ושטחיים מאוד לגבי חייו הפנימיים, והחיים הרגילים-החיצוניים אינם אלא כקליפה דקה המרחפת על פני תהום רבה. ועמוק עמוק בפנים, מעבר לנוף הסערות הגדולות, שוכנת הדממה הדקה של עוז וחדווה. והיא עצמה אינה אלא שער כבוד לנסתרות שעיניו עדיין לא ראו – ה"אני": זה הצימאון הגדול, יקוד החירות מכבלי ה"זה" וה"כאן", שורש השאיפות לשלמות, מבוע הכיסופים לרוחני המוחלט, הוא-הוא מקור הגעגועים לגבוה מעל גבוה…

 

החיים הפנימיים, לא רק שהם שונים במהותם מן החיים הרגילים החיצוניים, שהם חיי בשר, אלא שהם עשירים ומלאים, רחבים ועמוקים, לאין ערוך יותר מן החיים החיצוניים. ולכן החיים הפנימיים אינם יכולים להיות תולדה של חיי הגוף, ולא קשורים בהם קשר עצמי. אלא החיים הפנימיים הם חיים רוחניים עצמאיים, וחיי הבשר הם רק בחינת ידיים להם ומשמשים לפניהם.

 

החיים הפנימיים הרוחניים הם חיי הנשמה, החצובה לא מזה ועורגת למקורה, לקרבת אלוקים חיים.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)