שבת

 

שבת היא בחינת אמת, כמאמר רבותינו ז"ל: אפילו עם-הארץ ירא לשקר בשבת. ועל ידי אמת נמשכת ההשגחה, ועל ידי זה נכלל אחר הבריאה באחד, שזה בחינת "דא איהי שבת דאיתאחדת ברזא דאחד", כי בשבת עולים כל העולמות לשורשם, היינו שנכללת כל הבריאה בבחינת קודם הבריאה, בחינת אחד.

 

על כן בכניסת שבת מדליקים נר של שבת, כי הנרות הם בחינת אור ההשגחה. וזה בחינת: כוס של קידוש צריך שיתן עיניו בו, כוס של קידוש הוא בחינת מלכות, בחינת השכינה, בחינת כלליות העולמות שמתנהגים על ידה, וצריכים להמשיך לשם עיני ההשגחה, כדי לכלול כלל הבריאה של כל העולמות באחד, שזה עיקר קדושת שבת. ועל כן עיקר זיווג שבקדושה הוא בשבת, כי זיווג בקדושה הוא בחינת יחוד-קודשא-בריך- הוא-ושכינתה, בחינת כלליות הבריאה באחד, שזה עיקר בחינת שבת.

 

 

 

שאל אחד מאנשי שלומנו את רבי לוי יצחק זצ"ל: "מדוע בדיבוריכם על גודל מעלת ההתבודדות וחיובה מדי יום, כמבואר בספרי רבנו, אינכם מדגישים את זמן ההתבודדות (כלומר, קביעות של שעה אחת מדי יום, כדברי רבנו) אלא רק מרחיבים את הדיבור על עצם מעלתה וחיובה?"

 

ענה לו רבי לוי יצחק: "משום שחושש אני שמא כשישמע השומע שצריך לקיימה במשך שעה תחלש דעתו כלל מלקיימה, ואף אם יקיימה תחלש דעתו של קיימה כהוגן, ושמא מתוך כך יניחנה לגמרי, על כן מרחיב אני את הדיבור רק מגודל מעלת הדבר וחיובה לפי דעת רבנו, ובמשך הזמן כשיתמיד בקיומה, יקיימה האדם בשלימות וכראוי, וכרצון רבנו זצ"ל".

 

        

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.