שבת לבידור?!

הבידור, הוא חלק אורגני משידוף
הנשמה המודרני-פרוגרסיבי. אינו
מרפא את נזקי הזמן אלא מחמירם,
יוצר אשליה של החלפת כוח, שעה
שמקצץ במקורותיו. הזוהי שבת?!

במשך דורות נראית השבת, אף בעיני המון שומרי-מסורת, כיום מנוחה, הווה אומר מוסד סוציאלי. שעות העבודה בימי חול היו ארוכות, מייגעות ומוצצות לשד הגוף. השבת באה, לכאורה, לאזן את העבודה על ידי מנוחה. משכילים יהודים התפארו בה בתורת "הישג סוציאלי", המגן על "העם העובד". בתמימותם ובצרות אופקם המשכילי ראוהּ כחזיון מקבילי ליום א’ ושאר ימי מנוחה שבועיים (אלא שקודם להם).

כל זה חלף עם הרוח. בחלק המתקדם של האנושות, בו שרויים פיזורי היהודים ועליו נחשבת ישראל החברה הטכנולוגית המתקדמת, חברת השפע והסעד, סובלת מעודף פנאי, לא מעומס שעות העבודה. אף בלי השבת מרובות הזדמנויות המנוחה והחופשה: כל יום אחרי העבודה, "הנופש" המשתלם, "ההבראה" הרשמית וה"מחלה" המובטחת. שבת החילונית אצלנו, או יום א’ בחברות הנוצריות, לא בלבד שאיננו יום מנוחה, אלא יום של מאמץ גופני ובזבוז כוחות מרוכז, מייגע יותר מיום חול רגיל. ריבוי ההיעדרות מעבודה ביום א’ אצלנו וביום ב’ במדינות מערביות הוא הוכחה סטטיסטית לכך.

שבת לבידור?!

משעה שחדלה השבת להיות אמצעי למנוחה ("החלפת כוח"), חלה תזוזה בתפקידה האנתרופולוגי: הפכה מיכל לבידור, בידור סביל ופעיל, כלומר, הוצאת עודף המרץ שנאגר בימי החול. בידור סביל פירושו – היצמדות לבד הקולנוע ולמגרשי הספורט. בידור פעיל – התרוצצות במכוניות, התגודדות בחופי רחצה דחוסים ובחניונים עתירי אדם. לא ברור לאיזה סוג ראוי לשייך את משחק הקלפים והזלילה. על כל פנים, אף הם תורמים לדמותה של "השבת" דהאידנא.

ביקורת המצב הקיים, מהצד החיוני, מכוונת לשתי משימות. יש דואבים על אי-שוויון סוציאלי מסוים מהנאות שבת (וחג). מר שמעון פרס, למשל, משתוקק שלכל משפחה תהא במהרה מכונית. הכוונה ניתנת לביצוע, אלא התוצאה תתגלה כבלתי צפויה: הכבישים יחסמו בשבת לחלוטין (וכך ישיגו החרדים את מטרתם בעקיפין), או, לאפשר תנועה. ניאלץ להפוך את מרבית השטח הבלתי בנוי למערכת צפופה של כבישים, תחנות שירות ומוסכים, ולא תהא ממילא מטרה סבירה לנוע אליה בשבת… התפתחות דיאלקטית זו יש בה יותר ממהתלה מרה: היא רומזת שאי אפשר לפתור את בעיות העידן הטכנולוגי באמצעים כמותיים-סוציאליים מהעידן הקודם. מתרבה בארצנו כבר כיום מספר המשפחות בעלות מכוניות (ובלתי אדוקות), שאינן עושות שימוש במכונית שלהן בשבת ובחג, כי הצפיפות והעצבנות בדרכים ובמקומות המסע המיוחלים מרסקת כל תחושה של נופש והנאה. כך נעשים הבית וחוג המשפחה למקום הטבעי של חוויית השבת. אף זו התפתחות אורגנית של העידן המודרני.

רבים מרכזים את מאמציהם לשיפורה של השבת החילונית במאבק נגד הגבלות החוקיות-אדמיניסטרטיביות החלות על התחבורה, הבידורים והמופעים. הללו סבורים, שאם יותרו הקולנוע, מועדון הלילה והקרקס, אם ייפתחו בתי הקפה (הנעולים עדיין בשבת), ואם יתווספו אוטובוסים, רכבות ואווירונים אל המכוניות המתרוצצות בדרכים, יצמח פתח פתרון למצוקת הרבים בשבת. הלך רוח זה אופייני למאמרו של מר שבתי טבת "יום מנוחה שיהיה הפקר" ("הארץ"). בעיניו עיקר הצרה "חוק מנוחת השבת במובנה הדתי של השבת", כלומר: השבת הופכת "הפקר" לדעתו, ואינה ניתנת לארגון אפשרויות הבידור הגלומות בה, בגלל חוקים מגבילים.

העידן הטכנולוגי מרסק את נשמת האדם, אם נעדר איזונים "עזר, כנגדו" הגדולים ממנו. אתגר המהירויות הורס את קצב הקומוניקציה הרגשית בין איש לחברו, הופך אותה (במקרה הטוב) לפונקציות, כלומר דלת תוכן אמוציוני ורוחני. דאגות המדינה למחסורו המטריאלי של הפרט – כולל ילדים וזקנים – פוטרת מלחוש את צרתו. היות ומצוי ביטוח בריאות, "אין צורך" בביקור חולים. מאחר ושרויה תעסוקה מלאה והכנסה רצופה, "אין הכרח" בגמילת חסדים, היות והכל מובטחים בהזדמנות לעליה כלכלית וחברתית, במידה שמוכשרים, מיטשטש חוש הצדק, עצם המושגים והחוויות של חסד וצדקה, של אהבת הבריות ותחושתן, הולכים ומאבדים את ממשותם האקזיסטנציאלית. לכל היותר, נשארים כנושאים למחקר פסיכולוגי או סוציולוגי.

ריבוי הברירות ועוצמת סיכויי הבחירה בסיפוק צרכים מכרסמים את מנוחתו הנפשית של האדם. הפרסומת המודרנית, כולל "יחסי ציבור" של "הלקוחות", ולדחפם ברציפות מתשוקה מדורבנת אחת לרעותה חסרת הטעם. כך נהרסת גם הקומוניקציה, התקשורת הפנימית בנשמת היחיד: אינו מגיע כלל להכרת עצמו ולהבנת ליבו. מעולם לא נראה כה קולע הפתגם: מרובי הברירות מופקרים לצרות, הבידור המודרני רובו העמקת הריסוק, תוך סיבוב הבמה המתנועעת: הוא מוסיף חוסר איזון של גירויים הולכים ומחריפים אל חוסר המנוחה של טיפוס במעלות ההישג החומרי.

הבידור, מסחרי או ממלכתי, הוא חלק אורגני משידוף הנשמה המודרני-פרוגרסיבי. אינו מרפא את נזקי הזמן אלא מחמירם, יוצר אשליה של החלפת כוח, שעה שמקצץ במקורותיו. איזונו של האדם הטכנולוגי, קרבן המחיה המשופעת וטרוף הזמן הפנוי, איננו בבידור – האחוז עצמו במעגל הקסמים הקדחתני – אלא בשבירת המעגל מיסודו: שבירה קבועה וחוזרת, בלתי תלויה בחוקי המעגל והליכיו, המשיבה את היחיד וסביבתו הקרובה למקורותיהם: ליחסים בסיסיים, לקצב רגוע, לגישה קשובה, לציפייה ענווה ולמאור פנים. משהו מספירת "הקדושה" בלשונם של חז"ל.

לשם כך דרושה לנו השבת, הכרחית עבורנו, אם מתכוונים אנו להתקיים על אדמה זו לאורך ימים.

אין דבר מודרני מהשבת המקורית

השבת זקוקה לפירושים בנסיבות הזמן, תמיד נזקקה לכך, יותר מזו מצריכים תנאי הזמן הסתגלות מפליגה אל השבת. מעבר לכל, חשוב להבין את היסוד. השבת במקוריותה, בהבחנה הרוחנית ובקני המידה הפסיכולוגיים שלה חשובה לנו יותר מאשר למרבית הדורות הקודמים.

האם לא למעננו נאמרו הדברים: "לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבוע, כמו שהוא בשבת"… "שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול… שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול". ואם ב"בידור" עסקינן, בידור שבת עיקרו חידוש נפש האדם, ותחילתו חידושי תורה: מחויב אדם להמציא בשבילו חידושי תורה מדי שבת בשבתו. "צריך אדם לחדש איזה דבר תורה (בשבת)". הרמב"ם מכליל ומעמיק: "על ידו (של השבת) יתקיים יסוד חידוש העולם".

"השבת היא השלמת הבריאה", כלומר קצב שונה לחלוטין מקצבו של חול הדרוש לקיום החיים בשלמותם, אומר מהר"ל, ומוסיף: "ישראל, במה שהם בעלי שלמות, יש להם שבת". אותו עניין מסביר במילים שונות רבי לוי יצחק מברדיטשב: "בשבת חוזר אדם לשורשו… שבת מלשון שיבה".

האם לא ברור, שתהום מפרידה בין השבת מיום א’ של הנוצרים, קל וחומר מיום הראשון החילוני של בני המערב? יתכן ואותו פסיכולוג מודרני, שטבע את הביטוי "ההפסקה היוצרת" חש משהו מרוחה של השבת.

המסורת הישראלית מעולם לא ראתה עיקרה של שבת במנוחה. המנוחה מעבודה שגורה היא מסגרת: "זכור את יום השבת לא בלבד לשבות ממלאכה, כי אם לקדשו, להוסיף בו בקדושת התורה וסודה… ולא יעלה על דעתך, כי השביתה ממלאכה תספיק" (רבי משה אלשיך, מתלמידי רבי יוסף קארו).

תמימה סברתם של משכילים חילוניים – אף מר טבת נכשל בה במאמרו – כאילו רישול גופני, אפילו משופע, ושינה מרובה המאפיינים את השבת. היפוכו של דבר נכון: "אותם הממלאים בטנם… ואחר כך מרוב מאכלם נופלת תרדמה עליהם ומבלים מוחם… אלו אינם נקראים מענגים את השבת… כי שבת קודש היא" (של"ה הקדוש).

(באדיבות כתב העת "עת לחשוב" גליון מס’ 51)